במאה הנוכחית, התחרותית וההישגית כל כך, לעתים קרובות הופך התא המשפחתי את המשימה עתיקת היומין של גידול הילדים למשימה מורכבת וגם.. יקרה מאוד להישרדות כלכלית ורגשית.

בעולם החדש והמאוד לא פשוט שיצרה האנושות על כל גווניה והתפתחויותיה. ככל שהחברה הופכת מורכבת יותר, כך גם מעצימים המסרים והדרישות שהיא מעמידה- הן כלפי הילדים והן כלפי ההורים.  במקביל, מעצים גם הצורך שלנו לוודא שאנו מקנים לילדינו את הכלים הדרושים להצלחה, שיתנו להם יתרון תחרותי בחייהם הבוגרים.

הדבר משפיע רבות על דפוסי ההתנהלות המשפחתית וההורית, ובדרך כלל מחייב אותנו לבחור האם לקיים הורות נוכחת , או הורות "מממנת".  כלומר, האם להתארגן כך שאחד ההורים נמצא בבית עם הילדים תמיד או לסירוגין, מקשיב, עוזר, נוכח, מעורב, כאשר ברור שזה יבוא על חשבון פרנסת המשפחה ואז לא בהכרח ניתן יהיה לממן את כל "הפקת" גידול הילדים בסטנדרטים שהפכו לנורמה; או האם לגייס את כל הדרג ההורי לפרנסת התא המשפחתי, כאשר ברור שזה יבוא על חשבון הנוכחות ההורית בבית.

מורכבות נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא המשמעות של הורה עובד מבחינת ההשלכות החברתיות, המעמדיות והאישיותיות שלו.  לנערים מתבגרים, החוויה של הורה מתפקד ויצרני במגוון תחומי חיים, בניגוד להורה סביל שחייו סובבים סביבו וסביב הבית בלבד, היא בעלת משמעות פסיכולוגית רבת ערך.  

עדיין מדובר בדילמה לא פשוטה מבחינתנו כהורים. בתקופה שבה הכל אפשרי, אבל  אפשר גם  אחרת... קשה לדעת מה נכון ומה לא נכון, מה טוב יותר עבור ילדינו ולא פחות חשוב- מה הם חווים כטוב בשבילם.

הילדים: מולטי-טסקינג 24/7

הילדים בעידן הפוסט מודרני נדרשים לעמוד בציפיות של חברה, חינוך והשכלה אשר מכתיבים לעתים התנהלות לא רציפה ורב-משימתית.  הילדים של היום , נדרשים ליכולות ויסות מתקדמות יותר, ליכולות תפקודיות מורכבות יותר, בזמן שאורח החיים לא תמיד מלמד אותם דווקא את הדברים האלו. החיים שלהם פעמים רבות משקפים את העולם החיצוני מקוטע, של ריבוי כובעים ומסגרות בהם הם נמצאים בו זמנית.

כבר מגיל צעיר מאוד הם נשלחים לחוגי אנגלית והכנה לכיתה א', ובין גיל 6 ל – 16 לפחות הם כבר מג'גלים בין חוג שחמט לחוג נגינה, אסטרטגיות למידה ושיעורי עזר, הכנת שיעורים ועבודות לבית הספר בשיטת "קופי פייסט", צפיה בטלביזיה, תחזוקת חברויות במסנג'ר והתעדכנויות בסרטונים הכי חדשים ב"יו טיוב" והכול בו זמנית.  גם חוויית המשחק החברתי השתנתה ובמקרים רבים היא מתרחשת סביב או דרך אמצעי אלקטרוני כזה או אחר, ...גם כשהם נמצאים במפגש חברתי המגע הוא דרך המתווך – המחשב.

הילדות עצמה גם היא נחווית אחרת כיום.  החברה מצפה מהילדים לתפקודים בוגרים יותר, ומספקת להם חשיפה לעולמות ידע ולתכנים מגוונים יותר וזמינים בהינף האצבע. כתוצאה מכך וגורמים נוספים גם הנאיביות הילדותית נפרצת בשלב מוקדם יותר.  לכך יש השלכות לגבי תפישתם את הסמכות של המבוגרים סביבם, בין שמדובר בהורים, במורים ובאנשים הסובבים אותם.  ילדים מדברים כיום בגובה העיניים עם מורים, מנהלי בית ספר ומבוגרים אחרים, וזאת עלולה להיות חוויה לא פשוטה למי שגדל בדור שבו תפישת הסמכות הייתה הרבה יותר ברורה.  החברה יצרה למעשה שינוי שהפרט עדיין לא מסוגל להתמודד איתו, לא כהורה ובמיוחד לא כמחנך.

ההורים: קרועים בין מחויבויות

בעוד שהורינו שלנו לא נדרשו לממן לנו את שעות הריצה בחצר וטיפוס על עץ החרוב השכונתי מחד, ומאידך נחסך מהם גם מימון שעות העשרה ונוכחות הורית ב"אאוט-סורס".  הרי שאנו כהורים של היום, נדרשים לעמוד בציפיה החברתית תרבותית החדשה שדורשת מאיתנו תפקוד הורי שונה לחלוטין ועמוס בפשרות ואינטרסים מנוגדים:  עבודה או בית? הניסיון לתפקד במיטבנו הן כהורים והן כפרטים בעלי שאיפות וצרכים נפרדים, תובע מאיתנו התמודדות אינסופית- או כמו שאמרה לי אם צעירה- "אני מרגישה אשמה בבית כי אני לא בעבודה, ומרגישה אשמה בעבודה כי אני לא בבית".

ההיבט הראשון הוא הציפיה החברתית ההולכת וגוברת לייצר לילדים שלנו מציאות מורכבת יותר, ולספק להם הזדמנויות רבות ככל האפשר, התנסויות רבות ככל האפשר ובתחומים רבים ככל האפשר, כדי להקנות להם הכנה הולמת לחיים ויתרון יחסי מבחינת הסיכויים שלהם להצליח.  בהיבט הזה גידול הילדים הופך להיות לא רק משימה תובענית ותחרותית המחייבת אותנו להישאר עם היד על הדופק כל העת ולוודא שילדינו לא "יפגרו" ביכולותיהם אחרי קבוצת הגיל שלהם, אלא גם להשקעה ארוכת טווח.  

וכאן מגיע ההיבט השני.  כיום הציפיה החברתית משני ההורים, האב וגם האם, לפתח קריירה ולהצליח בה, כלכלית ומעמדית, ברורה וחד משמעית, ומקרינה גם עלינו.  השאיפה של כל אדם, בין שהוא הורה ובין שלא, להגשים את עצמו מבחינה מקצועית כבר מזמן התרחבה אל מעבר לצורך הכלכלי מימוני וחולשת עלינו היום גם ברמה הרגשית של מימוש יכולות, מיצוי פוטנציאל, ואף הגדרה עצמית. הורה מסופק יותר בחייו שלו, יוכל לספק גם לילדיו תחושות של בטחון וסיפוק, ולהנחיל לו את הדרך לסיפוק עצמי בעתיד.

הדילמה: מה מעדיף המתבגר של היום?

כשאנו מדברים על מתבגרים אנו מתייחסים מבחינה כרונולוגית לטווח הזמן שבין גיל שתים-עשרה, או שלוש-עשרה בערך ועד לשנות העשרים המוקדמות, תוך התחשבות בשוני אידאלי ותרבותי.

אז מה תפקידנו ההורים בנקודה זו?  למרות שברור שהשיח של הילד מתרחש בעולמו פנימי, הרי שאנחנו, ההורים, בכל זאת נוכחים וקיימים לידו במטבח, מאחורי הדלת הסגורה של חדרו, בסלון כשהוא מארח חברים או חברות, או כשהוא מבקש לזכות במותג זה או אחר. ואז, מצד אחד הילד עורך בדיקת גבולות מתמשכת, דורש ומצפה לקבל חוגים, מותגים ופעילויות שחבריו מקבלים, אך מצד שני הוא גם מסוגל להאשים על העדר נוכחות עם הערות כמו, "ככה לא תצליח לטפח לי את הביטחון העצמי" או "את תמיד עסוקה כשאני זקוק לך...

בנוסף מתפתחת יכולתו של המתבגר לשמור על מרחק פיזי שמתבטאת בהיעדרויות מהבית לפרקי זמן ארוכים יותר, וגם על מרחק רגשי (גם אם מדוד מאוד) מבני המשפחה, מה שגורם לכך שכחלק מהתהליך של התפתחות הזהות משתנים הקשרים הבין אישיים של המתבגרים עם משפחתם, כמו גם התפקיד שלהם בחיי המתבגר.

בנוסף, כחלק מתהליך הפרידה וקביעת זהות נפרדת מתקיימים שינויים בסגנון הקשר,  אשר יכול לבוא  לידי ביטוי  בשינויים בטון וסגנון הדיבור, ושינויים ביחסי הגובה בין ההורים והילדים, וכל מהות תפקידנו כהורים מתערפלת והופכת לא ברורה לנו ומערערת את תחושת הסטטוס קוו שלנו כהורים.

כדי לבדוק מה מעדיף המתבגר של היום ומה נכון לנו כהורים של המתבגר של היום, אנו חייבים לפתוח מרחב חדש של התנהלות של שיח בין בני המשפחה ובין המתבגר. כדי לפתוח את המקום הזה עלינו כהורים צריכים לשאוף לטפח את המרחב בינינו, ולרפד אותו בהרבה הכלה, קבלה, אהבה, כבוד, רגישות, הערכה, הכרה, התייחסות לצרכים והבנה . המרחב הזה יאפשר לנו להשיג הישגים רבים בתחום המשפחה, ביניהם מרחב תמרון בהתמודדות עם קונפליקטים, קבלה במסגרת של גבולות והכרה בצרכי הילד ללא ביטול של עצמנו. זהו המרחב הבטוח שבו יתרחש הדיאלוג עם הילד, וככל שהוא יהיה מרחב בטוח יותר, כך יהיו בו יותר אפשרויות ליצירת שינוי במקומות הנדרשים.  

לדוגמה , טיפלתי בעבר במתבגר דחוי חברתית,  שיצר קונפליקטים רבים עם סביבתו.  במסגרת הטיפול הזמין המתבגר את האם לביקור בעולם הפנימי שלו.  האם חוותה את ההזמנה הזאת בתחושות של פחד ובהלה.  המרחב הקיים ביניהם היה מרחב של חוסר אונים ורגשות אשם, שלא איפשר שיח.  האם, נתקפה בפחד מעצם המחשבה על מה שהיא עלולה לחוות בעולם שלו. לאחר שהצליחה להירגע, יכלה לאפשר לעצמה להיות במפגש ללא פחד, והבינה עד כמה הוא זקוק לה. בכך אפשרה לו לבקש ממנה ללמד אותו  להיות אהוב על ידי אחרים, כלומר המרחב החדש יצר הזדמנות גם לשיח חדש.

הפרידה: שחרור מצד ההורים ולקיחת אחריות מצד המתבגרים

גיל ההתבגרות מהווה שלב הכרחי של דיון מחודש על מרחב הקשר, על סדר העדיפויות בתוך המשפחה וברמה האישית- על שחרור השליטה מצידנו ולקיחת אחריות מצדם, ובשפה המקצועית – התחלה של פרידה.  

ישנם משתנים שונים המשפיעים על יכולת ההורים והמתבגרים להיפרד, וביניהם מוכנותו של הילד לעצמאות, קיומם של הורות עקבית ותקשורת בונה במשפחה, טיבה של מערכת היחסים בין ההורים לילדיהם, והשפעת המבנה התרבותי על הנפרדות.

אנו כהורים יכולים לתמוך בתהליך רכישת האינדיווידואציה של ילדינו המתבגרים. מחקרים מראים שתמיכת ההורים הנכונה ביותר ניתנת על ידי עצם היותם מודל יותר אדפטיבי לעצמאות ולקשרים מחוץ למשפחה וכן על ידי תמיכתם הפעילה בהתנהגותו וביטוייו העצמאיים של המתבגר.  היותם של ההורים פעילים ועצמאיים בתוך התא המשפחתי משפיעה גם על הקניית תפישה בריאה יותר למתבגרים , של היחס הרצוי בחיים הבוגרים בין השקעה במקצוע ושעות העבודה ובין ההשקעה בזמן ואיכות הפנאי.

המסקנה:  הבחירה היא משותפת

הבחירה של ההתנהלות המשפחתית היא בסופו של דבר משותפת. חשוב להבין שלמרות שבחירה זו היא משותפת, הרי שלנו, כהורים, התפקיד המשמעותי ביותר בבניית המגרש המשחקים המשפחתי. מדובר בשולחן משחקים  משותף, כאשר להורה מאה אחוז שליטה במחצית המגרש שלו, ולמתבגר - בשלו.  יחד עם זאת, אנו בתור הורים הם אלה שבונים את היסודות.  לאחר בניית היסודות, כל אחד משפיע בצורה משמעותית על אופי המשחק שהוא משחק: האם הוא משחק משחק קשוח, האם הוא מתאים את המשחק לצרכים, או מוותר.  אופי ההתנהלות של כל פרט במשחק מגדילה את ההשפעה שלו, ויוצרת משחק מסוג חדש. אני כהורה או כמתבגר,יכול לבחור כיצד להגיב למשימה קשה, האם להקשות , להקל או לאתגר, לחקות או לשחק משחק מקורי.

אופן כל משחק שונה וייחודי לכל משפחה, ואף עשוי להשתנות עם הזמן בכל משפחה, אבל עצם קיומו של המרחב ועצם המשכיותו של המשחק הם אלה שמשפיעים על התפתחות המתבגרים ובונים את אישיותם.