בישראל, נהוגה חובת פרישה מהעבודה על פי חוק - גברים בגיל 67 שנה ונשים בגיל 64 שנה. כך, על פי הגיל הכרונולוגי, אדם "הופך" לזקן עם הפרישה מהעבודה ו/או קבלת קצבת זיקנה מביטוח לאומי. באופן זה החברה היא הקובעת מיהו זקן.
גיל הפרישה, אשר עד לשנת 2004, עמד על 65 שנה לגברים ו- 60 שנה לנשים, נקבע לפני שנים רבות מאוד, על ידי ביסמרק בגרמניה, כאשר תוחלת החיים הממוצעת הייתה נמוכה מאוד ובקושי הגיעה לגיל 60 שנה.

כיום, תוחלת החיים עומדת על פי נתוני השנתון הסטטיסטי קשישים בישראל (משאב, 2008) על 82.5 שנה לנשים ו- 78.8 שנה לגברים. משמעות הדבר היא כי תקופת החיים שלאחר הפרישה מהעבודה, יכולה להימשך כ- 12 שנה בממוצע לגברים ולנשים הרבה יותר. 

 

שינוי זה מציב אתגרים רבים הן בפני היחיד והן בפני החברה. לדוגמה, הצורך של האדם להתמודד עם המעבר ממעמד של "יצרן" למעמד של "פנסיונר", נושא הזמן הפנוי והפנאי, בריאות, איכות חיים ורווחה נפשית, יחסים בין-דוריים ועוד. מנגד, גם החברה צריכה להתמודד עם העלייה בשיעור בני +65 בקרבה. כך, על קובעי המדיניות ונותני השירותים, לפעול לזיהוי הצרכים השונים של האנשים המבוגרים ובני משפחתם, ולפתח שירותים אשר יתנו מענים מספקים. זאת ועוד, גם בתחום התחיקתי והמשפטי, נדרשות הרשויות המתאימות לפעול למען הבטחת רווחתו של האדם הזקן - כגון קצבת זיקנה, לטיפול - כגון חוק סיעוד או להגנתו - כגון חובת דיווח על התעללות.

 

 

לא רק בפני החברה עומדים אתגרים אלא גם בפני בני המשפחה. בישראל, אשר יחסית לתהליך האינדיבידואליזם המתרחש בעולם המערבי, מאופיינת עדיין במשפחתיות רבה, ניתן לראות כי ערכי הסולידריות הבין-דורית עדיין גבוהים. בשל תוחלת החיים הגבוהה, ניתן לראות יותר משפחות עם ארבעה דורות, כאשר האתגר המשפחתי הוא, בין היתר, ליצור מערכת יחסים הדדית ביניהם ואפשרות של שיח והידברות. אולם, אחד מהגורמים אשר יכול ליצור מתח וקונפליקט במשפחה הוא מערך ציפיות, אשר לא תמיד ממומש. כך לדוגמה, כאשר הילדים מצפים לצאת האם לגמלאות על מנת שתעזור להם בגידול הילדים/נכדים, בעוד היא מעוניינת לצאת לטיולים, לעסוק בתחביבים ולנצל את הזמן הפנוי לדברים שחלמה לעשות... זאת, כל עוד מצבה הבריאותי מאפשר לה.

 

 

מתח וקונפליקטים אחרים יכולים להיווצר על רקע מצבו הבריאותי ו/או התפקודי של בן המשפחה המבוגר. כאשר נוצר הצורך לתמוך ולעזור, הרי שבמקרים רבים, מוטל התפקיד של המטפל העיקרי, על הנשים במשפחה - בת הזוג ו/או הבת. לא ניתן להתעלם מכך שגם גברים עוזרים, אלא שבעוד שהנשים מגישים סיוע במרבית התחומים - טיפולי, רגשי, ואינסטרומנטלי, הרי שהעזרה של הגברים באה לידי ביטוי רב יותר, בצד האינסטרומנטלי.

 

 

כיום, עם העלייה בשיעור הנשים היוצאות לעבודה מחוץ לבית, הצורך לשלב את העבודה יחד עם עזרה או טיפול בבני משפחה מבוגרים, מעלה קשיים וקונפליקטים בקרב דור הסנדוויץ'. כך נתן לראות היבטים של קונפליקט עבודה-משפחה, אשר נחשב בעבר לנחלתם של הצעירים בעת שילוב עבודה וגידול ילדים קטנים. נשים בגילאי 60-35 שנה בממוצע, נושאות בשלב זה של חייהן, במגוון תפקידים ביניהם: אימא, רעיה, עבודה בשכר, כאשר לכך מתווסף לעיתים הצורך לספק להורה המבוגר עזרה, טיפול או תמיכה. באופן זה, גדל העומס והלחץ על האישה ונוצר לעיתים קונפליקט בין-תפקידי. זאת במיוחד, בשל תחושת המחויבות לעזור לבני המשפחה המבוגרים למול דרישות התפקידים האחרים.

 

 

 

הסוגיות העומדות בפני האדם והמשפחה, והמחייבות קבלת החלטות הינן בתחומים שונים. מעבר לאלו שנסקרו לעיל, עולות דילמות כגון: האם לאחר הפרישה, לעבור לגור ליד הילדים? לדיור מוגן? האם להעביר את ההורה למוסד סיעודי או להשאירו בבית ולהכניס מטפל/ת זר? איזה טיפול טוב יותר? מי יהיה אחראי על הטיפול ובאיזה תחום? האם הסבתא תהיה המטפלת של הנכדים באופן קבוע? האם מה שאנו עושים הוא הנכון ביותר?