היכולת להיות לבד, לפי ויניקוט, היא אחד המרכיבים החשובים של בשלות רגשית ובסיס עליו יכול להיבנות קשר בוגר. היכולת להיות לבד אינה מנוגדת ליכולת להיות בקשר.                             

אלו הן יכולות משלימות, והניגוד להן הוא מצב של חרדה שמקשה על הפרט הן את היותו לבד והן את הקרבה לאחר (ברמן, 2009). ה"זוג" עליו כותב ויניקוט, הוא אמנם, הדיאדה "אם –ילד", אך התובנות הנגזרות מתורתו רלבנטיות לגבי זוגיות בוגרת ועשויות להעשיר את הבנתנו לגבי טיפול זוגי.

 

היכולת להיות לבד בנוכחות האחֵר
במאמר משנת 1958, כתב ויניקוט –"אף שסוגי חוויה שונים  משמשים לביסוס היכולת  להיות לבד, קיימת חוויה אחת שהיא בסיסית, ואם לא יהיה די והותר ממנה, לא תתאפשר היכולת להיות לבד;  חוויה זו היא  להיות לבד, כתינוק וכילד קטן, בנוכחות האם" (ויניקוט, 1958, עמ' 172).
בבסיס היכולת להיות לבד, טמון, אם כן, פרדוקס, שכן מדובר ביכולת להיות לבד בעוד מישהו אחֵר נוכח. הביטחון שמקנה סביבה "מחזיקה" (ׁHolding Environment) שיש בה נוכחות שקטה, זמינה ולא חודרנית של האם,  חיוני ליצירת מרחב פנימי ולתחושת עצמיות אותנטית וממשית. רק בתנאים אלה יכול התינוק לגלות את חייו האישיים ולחוות התקיימות שיש בה ממשות ואותנטיות, שהיא תנאי להתפתחות עצמי אמיתי ספונטאני ויוצר, ולתחושת רציפות של  Going-on-Being בחיי הנפש. החלופה הפתולוגית היא פיתוח "עצמי כוזב" וחיים הבנויים על תגובות לגירויים חיצוניים, כולל ציות או צורות אחרות של הסתגלות לדרישות העולם החיצוני בצורה המסכלת ומונעת את התפתחות העצמיות הסובייקטיבית.    
בתהליך ההתפתחות, מופנמת בהדרגה אותה סביבה התומכת ונבנית אל תוך אישיות היחיד, כך שמתפתחות מיומנויות של ויסות והרגעה עצמית. הפנמת סביבה מטיבה, המעניקה מרחב לגילוי עצמי ללא הפרעות (impingements) מיותרות, מאפשרת ליחיד להרגיש קיים, מבלי צורך באינטראקציה מתמדת עם האחֵר. הפנמה זו של התנסויות חיוביות מונעת גם מהיחיד מלהיות מוצף בחרדה, כאשר אין זולת בסביבתו או כשאחר אינו זמין רגשית. "המצב של להיות לבד הוא משהו אשר (למרות הפרדוקסאליות)  משמעותו תמיד שמישהו אחר נמצא שם", כותב ויניקוט (שם).

 

היכולת להיות לבד בזוגיות
ליכולת להיות לבד השפעה מכרעת על המרחב הפנימי איתו מגיע כל אחד מבני הזוג לחיים המשותפים -על ביטחונם בעצמם ובאחֵר, ועל יכולתם להתמודד עם האתגרים הרגשיים שבחיים משותפים. מרחב זה מהווה בסיס לזוגיות שיש בה איזון בין ה"יחד' וה'לחוד' ומאפשר לבני הזוג לשמור גם על זהותם הייחודית ולא להיטמע זה בתוך זה. בזכות יכולת זו הם אינם נזקקים לאמצעים הגנתיים, כגון חומות של ריחוק, התבדלות או הסתגרות כדי לשמור על עצמיותם.
 אנשים שונים זה מזה ביכולתם להיות מחוברים לעצמם, לצרכיהם ולאמת הפנימית שלהם בתוך הקשר. היכולת להיות לבד בנוכחות האחר, מאפשרת ליחיד להיות פתוח יותר לעצמו ולאחר, להכיר בקיומו הנפרד של האחר, ולתת מענה אמפתי לצרכיו. 

חוסר יכולת להיות לבד, לעומת זאת, יכול להוביל לקושי לפגיעות נפשית מוגברת במצבים של פרידה או קונפליקט. בן הזוג המתקשה להיות לבד בנוכחות האחר, יכול לחוש צורך תמידי "להזכיר" לאחר (למעשה גם לעצמו) שהוא קיים; צורך זה יכול לבוא לידי ביטוי בהיצמדות מתוך צורך בקבלת אישורים וחיזוקים ובהתנהגויות חודרניות אחרות. ביטוי אחר של חוסר היכולת להיות לבד, היא הסתגרות הגנתית בשל הימלטות מקרבה עד לכדי התנתקות.
למרות הדגש בתיאוריות הפסיכו-דינאמיות על חוויות מוקדמות בחיי היחיד, יש להדגיש שגם אם תועדו בעולם הפנימי דפוסים פתולוגיים, אין משמע שגורלם של בני הזוג לחזור באופן אינסופי על דפוסים אלה. הייצוגים הפנימיים ממשיכים להתהוות ולהתעצב באופן דינאמי (סגל, 2009). כל מערכת יחסים חדשה, כמו גם כל שלב התפתחותי, מספקת (או לא מספקת) מחדש את ההזדמנות לגילוי פן חדש בעצמי ולעיבוד מחדש של העצמי בהתייחסות האחר.
היחסים האינטימיים מציעים הזדמנות לחוויות ייחודיות של לבד בנוכחות האחר- המקום בו יכול האדם "למצוא" את עצמו. באחד המקומות היחידים בהם ויניקוט מדבר על זוגיות, הוא מתאר את אותם רגעים של נינוחות שקטה  בין בני זוג לאחר יחסי מין. היכולת ליהנות מהלבד של העצמי כשהזולת גם הוא לבד עם עצמו, היא חוויה  אינטימית שיש בה נינוחות שקטה ואשר בכוחה להעמיק ולחזק את הזוגיות.

 

טיפול זוגי כסביבה "מחזיקה" ומאפשרת
מטרת הטיפול, על פי ויניקוט, ליצור מרחב שבתוכו יכול המטופל לשהות ולשחק בתוך הסובייקטיביות שלו, ובדרך זו לגלות ולהתחבר לדרכו האישית והייחודית לחוות ולפרש את עצמו ואת המציאות החיצונית. האתגר של הזוגיות הוא ליצור מרחב בו שני בני הזוג יכולים לשחק,  לחוות את עצמם ולהבין זה את זה בצורה חדשה. מטרת הטיפול הזוגי לספק סביבה "מחזיקה" לשני בני הזוג. סביבה זו יכולה לאפשר חקירה מחדש וביטוי עצמי של הסובייקטיביות האישית של כל אחד מבני הזוג –לרצונות, מאוויים, נקודות המבט והחלומות הייחודים, ומתן תוקף לסובייקטיביות זו. בכל פעם שבני הזוג מאותגרים לפגוש את עצמם ולגלות את עצמם מחדש בתוך הזוגיות, להיות פתוחים הן לעצמם והן לאחר, הרי שהמרחב הפוטנציאלי גדל. מרחב כה עשוי לאפשר לבני הזוג, בלשונו של חליל ג'ובראן,  לספק זה לזה תמיכה בתהליכי שינוי וצמיחה ולהיות
"כמיתרי הנבל שלעצמם הם גם בנגנם יחדו".