ראשי פרקים:

1. אימוץ פתוח. אימוץ סגור. אומנה. 12 ג'. אימוץ עם קשר. ההבדל ביניהם רעיונית ופרקטית.
2. הצגת מקרה: אימוץ עם קשר.

סקירה על התפתחות סוגי האימוץ הקיימים בארץ ובעולם.

מה הם הרעיונות העומדים לפני הפרקטיקה ומכוונים אותה.

התפתחות האימוץ הסגור, או מה שנקרא - מסורתי

ואכן במדינת מינסוטה שבארצות הברית שנת 1917, עובר חוק האימוץ הסגור (המסורתי כפי שמכנים אותו בארץ), ועד שנת 1930 מאמצות אותו מדינות רבות. לילדים מונפקות תעודות לידה בהן רשומים הוריהם המאמצים, ומונפקים מסמכי אימוץ החותמים לעד את הורותם של ההורים המאמצים כלפיהם(מלינה ורוסזיה 1993).

הסיבה המוצהרת לאימוץ הסגור היא:

• לאפשר לילדים והוריהם התחלה חדשה.
• לחסוך לאם היולדת את הסטיגמה של מופקרת, ולאפשר לה "התחלה חדשה": Clen Break.
• מסירת הילד לאימוץ נשמרת בסוד.
• לילד עצמו נחסכת התייחסות כאל ילד שנולד כתוצאה מיחסים לא ברורים.
• הילד זוכה לזהות רצויה (מאסס 2003).

פנטזיה או מציאות?

עוד סיבות לתמיכה באימוץ הסגור:
אל מול ההגירה הגדולה לארה"ב, מתפתחת תרבות המצדדת בהתחלות חדשות, ועבודה קשה על פני מורשת או ירושה.
מדענים מדגישים את תרומת האוירה הסביבתית והתרבותית על פני הגנטיקה, והשפעתם על התפתחותו של הילד (בעיקר בשלהי מלחמת העולם השניה).

הורים מולידים נחשבים לא חשובים, והורים מאמצים מקבלים לגיטימציה חברתית להרגיש חופשיים ונקיים מהעבר ולהצהיר כלפי ילדיהם שייכות מלאה.
האדרת השירות הסוציאלי: העובדים הסוציאלים המופקדים על הסודיות הופכים להיות הגורם המתווך בין ההורים המולידים להורים המאמצים. הם גם אלו המספקים את הילדים לאימוץ. (מלינה ורוז'יה 1993)

מוסיפה מאסס,
הסודיות באימוץ לא היתה קיימת כמדיניות רשמית. קארפ (1998) המצוטט במאמר זה, מדגיש את ההבחנה בין חיסיון לסודיות. לסודיות האימוץ קדם החוק בדבר חיסיון האימוץ מפני הציבור אך לא מפני איש מן השותפים למשולש האימוץ קרי, המולידים המאומץ והמאמץ. סוכנויות בארה"ב הפכו את החיסיון לסודיות, תוך ייחוס זדוניות למולידים אם בשל תאור אישיותם ואם בשל החשש שהם יחבלו באימוץ. על קרקע פוריה זו מתפתח האימוץ הסגור שמשמעותו חיתוך נקי! CLEN Break , כלומר – אין קשר בין העבר להווה. לאחר מלחמת העולם השניה הופכת הסודיות למדיניות המובילה בסוכניות האימוץ בארה"ב. הלגיטימציה כי ניתן לחיות בהכחשה כי הילד נולד לאשה ואיש אחרים, מאפשרת להורים המאמצים לאמץ את ההרגשה כי ניתן למחוק את העבר והילדים כאילו נולדו להם.

פנטזיה או מציאות?

אך עליה וקוץ בה. למרבה הצער לא מספק האימוץ הסגור את כל הסחורה. חוסר ההבנה כלפי האובדן ותהליך ההתאבלות המשמעותים שבאימוץ מתחילים להתבהר במשך השנים. המציאות מוכיחה כי הילדים המאומצים וההורים המולידים חווים אובדן משמעותי.

הספר "החיפוש אחר אנה פישר" מתפרסם בשנת 1973 על ידי פלורנס פישר, ודוחף ילדים מאומצים והורים טבעיים להתחיל ולחפש אלו את אלו. מומחים רבים בתחום האימוץ מתחילים לחשוב/להאמין כי אולי אין זו הדרך הנכונה לאימוץ, ויתרונות האימוץ המסורתי אולי אינם כפי שנחשבו עד כה. שינוי בהלך החשיבה הזה נתמך על ידי מחקרים ארוכי טווח המצביעים על ההשפעה הפסיכולוגית הגדולה של תהליך ההתאבלות הן על המאומצים והן על המוסרים לאימוץ (מלינה ורוסז'יה 1993).

אימוץ פתוח

כותבות מלינה ורוסז'יה,
בתחילת שנות השישים והשבעים בארה"ב מנשבת רוח חדשה ביחס לאימוץ. דעת המומחים ממשיכה לצדד באימוץ המסורתי, אך בד בבד גם דוחפת ילדים מאומצים הורים מאמצים והורים טבעיים לעבד את תהליך האובדן.
חשיבותה של הגנטיקה בעולמו של הילד הולכת ותופסת את מקומה מחדש. עבודה טיפולית עם משפחות מאמצות ומחקרים בתחום האימוץ חושפים יותר ויותר כי

• פחד ההורים המאמצים מהמולידים מותנה יותר מחוסר הביטחון שלהם בהורות שלהם כתוצאה מהעקרות, על פני נזק ממשי שיכול להגרם על ידי ההורה המוליד.
• רצון הילד המאומץ להתוודע לזהותו ולהוריו המולידים אין בה כדי לשנות את רגשותיו כלפי הוריו המאמצים. ממצאים אלו משפיעים על הורים מאמצים רבים לרצות לסייע לילדיהם לקבל מידע על עברם וזהותם ולסלול עבורם את הדרך והגישה למידע זה.

השינוי עובר גם לבתי החולים המתחילים להתיחס לאם היולדת המוסרת את ילדה לאימוץ, כאל כל אם יולדת אחרת. ניתן לה גם להפרד ממנו.
השינוי מגיע גם לסוכנויות האימוץ המאפשרות לאם היולדת לכתוב מכתבים לילד שמסרו לאימוץ. כמחצית מציבור המוסרים והמאמצים מנצלים אפשרות זו להחלפת מכתבים.

השינוי בגישה זו מהותי! הוא מאפשר להורה הטבעי לקבל מידע כיצד ואיך גדל הילד שנמסר על ידו לאימוץ. לילד המאומץ נפתח פתח לקבלת מידע על עברו, ומידע רפואי חשוב הקשור לגנטיקה המשפחתית. העברת המידע מבלי לפגוע בחשאיות (חיסיון) של האימוץ הולכת ותופסת תאוצה.

בקרב העבודים הסוציאלים משתנה הגישה כלפי האימוץ הסגור. הדבר בא לביטוי בהכרה כי בפרקטיקה של האימוץ הסגור יש מקום לשיפורים.

סביב 1980 כאשר המשבר במחסור בתינוקות הנמסרים לאימוץ מגיע לשיא, מבינות האימהות המוסרות את ילדיהן לאימוץ כי כוחן רב כעת בהשפעה שיש להן על חיי ילדן. הן הופכות יותר ויותר מעורבות במסירת הילד לאימוץ ולמעשה הן אלו הבוחרות את ההורה שיגדל את ילדן. מכאן ואילך התפתח הדפוס המוכר כיום המכתיב על פי חוזה את מידת הפתיחות של האימוץ הפתוח, והוא נע בין קשר של מכתבים או טלפונים בלבד ועד ביקורים סדירים.

האימוץ הפתוח מיצג התפתחות בחשיבה ובפרקטיקה של האימוץ.

הסיבות לאימוץ פתוח:

• לילדים יש קשר להורה מוליד עוד לפני לידה. הקשר הזה אינו פוסק גם על ידי מסמכים חוקיים.
• ילדים זקוקים למידע אודות מוצאם על מנת שיוכלו ליצור זהות, ועדיף אם הילדים עוסקים באמת המלווה את סיפור החיים שלהם גם אם היא קשה, על פני שגייה בפנטזיות.
• ילדים שנמסרו לאימוץ חייבים לדעת שלהוריהם היולדים איכפת מהם, והמסירה לאימוץ אינה בהכרח מיצגת דחיה.
• הורים מולידים אינם רוצים להיתפס כאיום על ילדיהם או כאיום על הקשר בין ילדיהם להוריהם המאמצים.
• הורים מולידים צריכים לדעת מה עלה בגורל התינוקות שילדו וכיצד עולה האימוץ על מנת שיוכלו לחיות עם שלווה פנימית.
• הורים מאמצים מרגישים יותר הורים אמיתיים כאשר הם מקבלים את ההסכמה של ההורה המוליד להורות שלהם על ילדו.
• המעורבות של ההורה המוליד אינה מוחקת את יחסי הורה ילד במשפחה המאמצת.
• יחסים במשפחה בריאים יותר כאשר הם מתקיימים באוירה של פתיחות אמון וכנות.

   

  * פנטזיה או מציאות?

  על פי מאסס (2003): מחקרים המתפרסמים בשנות השמונים והתשעים מצביעים על גישות שונות ביחס לאימוץ הפתוח:

  נמצא כי לילדים מסויימים גורם האימוץ הפתוח בילבול ופחד ואצל אחרים לא (ברי ורות 1998).

  יש תרומה חשובה על תפיסת הזהות של המאומצים (שפמן, דורנר, סילבר , ווינטרברג 1987).

  המאמצים נתפסים כקבוצה המפסידה ביותר מהאימוץ הפתוח (ריברן 1994).

  גרוטונט מקרוי אלד ופרוול 1994, סבורים כי תחושת הביטחון אצל המאמצים בהורות שלהם גדלה ככל שהפתיחות כלפי המולידים גדלה. יש התפתחות של אמפטיה כלפיהם ואין הם נתפסים כמאימים על ההורות.

  ישראל.

  בשנות המנדט הבריטי, עוד לפני הקמת מדינת ישראל, פנו יהודים לבית המשפט שבאחריות המנדט לאשר להם אימוץ ילדים (האורד וריטה 1987).
  יש להניח כי חוקי האימוץ על פיהם פסק בית המשפט באחריות המנדט הבריטי נשען כמובן על חוקי האימוץ של בריטניה, כלומר נשען על פתיחות. שאלה ששאלתי את אביבה ליאון בשנת 1983 מדוע קיים דוקא האימוץ המסורתי בישראל, נענתה בתשובה כי בישראל עברו מאימוץ סגור לאימוץ פתוח ואחר כך עקב מימדיה הקטנים של המדינה ואופי האוכלוסיה חזרו לאימוץ הסגור.

  נכון להיום קיים בישראל אימוץ סגור דהיינו סודי. אימוץ עם קשר החל את דרכו בישראל רק בשנת 1994, 1995. בישראל אם כן נהוגה אומנה, אימוץ סגור ואימוץ עם קשר. האימוץ הבין לאומי נחשב אימוץ סגור.

  אומנה

  סוג נוסף של קשר בין ילדים ומבוגרים המשמשים בפועל כהוריהם היא האומנה. בהשמה זו נשמרים הכללים על פי חוק מי הם הורי הילד.
  לאומנה נמסרים ילדים שהוריהם נמצאים בתהליך שיקום והם אמורים לחזור אליהם כאשר ישתקמו או ישתפר מצבם. ההורה האומן מתודרך להכיר במציאותו של ההורה הטבעי ומקומו בחייו של הילד.
  האומנה היא משמורת זמנית מגובה בהחלטה של בית משפט. בישראל מתקיימת אומנה על פי כל הכללים. באומנה מתראים הילדים עם הוריהם בפרקי זמן קצובים מראש שנקבעו על פי החלטת שופט.

  אימוץ על פי צו 12 ג' הוא אומנה למטרת אימוץ.
  אימוץ על פי צו 12 ג' הוא מצב בו הילד נמסר לאימוץ אך בפועל הוא באומנה עד שהתהליך המשפטי יוסדר בבית המשפט. מפגשים עם בני משפחה כמעט שאינם מתקיימים.
  ההורים יודעים כי הם קיבלו לאימוץ ילד ובסופו של התהליך המשפטי יתקיים לגביו אימוץ סגור.

  אימוץ עם קשר.

  כיצד הורים וילדים מתמודדים באימוץ עם קשר?
  מהו אימוץ עם קשר? פתרון למה? איך הוא נתפס? האם מחנכים אותנו הורים, אנשי מקצוע, לסוג אימוץ כזה? עם אילו דעות אנו: הורים אנשי מקצוע, מגיעים לאימוץ מסוג זה או בכלל אימוץ עם פתיחות לצד השני כלומר למוליד? והילדים? האם הם שותפים? האם להם יש הכנה? האם להם יש את האפשרות לבחור אם להיות מאומץ ואם כן באיזה סוג של אימוץ?

  כיצד הילדים וההורים נעים בין הפנטזיה למציאות בתוך חיי היום יום. מה ההורים הבינו חשבו ודימינו כאשר נאמר להם שהם נכנסים לאימוץ עם קשר? האם יכלו בכלל לשער או לדמיין כיצד יגיבו ברגשותיהם? מה מתפתח אצלם בעקבות "האילוץ" של ההימצאות הפיזית של ההורים המולידים ממש בחייהם? כיצד הילדים מתמודדים? איך הפגישות עם ההורים משליכות על רגשותיהם, יחסיהם עם הוריהם הטבעיים והוריהם המאמצים?
  האם ניתן בכלל להבחין בין פנטזיה למציאות? האם המציאות היא הפנטזיה או שמא להפך? ואיך נראה העתיד בעיני ההורה המאמץ?

  אימוץ עם קשר הוא מצב משפטי בו פרק הזמן הביורוקרטי/ משפטי של האמנה קצר.
  המסמכים נחתמים בבית משפט והאימוץ הוא אימוץ לכל דבר אלא שהחלטת השופט קובעת כי הילדים ימשיכו להתראות עם הוריהם הטבעיים אחת לכמה זמן. משמע, בתהליך הרגשי – ההורים ממשיכים לחוות אומנה בקטעי זמן ארוכים יחסית גם כאשר האימוץ נחתם בבית משפט.

  הקשר עם האחים של הילד המאומץ נשמר בתנאי שגם הם נמסרו לאימוץ. במקרה בו האח או האחות אינם במסגרת מאמצת עלול הקשר בין האחים להפסק מחשש לגילוי מקום מגוריו של הילד שנמסר לאימוץ.

  אחד ההבדלים בין אימוץ פתוח לאימוץ עם קשר הוא:
  האימוץ הפתוח שלא כמו אימוץ עם קשר, מציג שינוי יסודי במקבילית הכוחות בין רשויות האימוץ לבין המאומץ, המאמצים והמולידים. הסודיות באימוץ העניקה לרשויות האימוץ כח רב (היתה כנראה אחת הסבות להנהגתה בפרקטיקה). האימוץ הפתוח מעצים את השותפים במשולש האימוץ. אימוץ פתוח הוא תהליך משתנה, מתפתח ולא מצב קבוע.
  אימוץ עם קשר משמר את דימוי המולידים כאיום. הפגישות נעשות במשרדי הגורם המפקח.
  אין קשר בין המאמצים לבין המולידים והם אינם יכולים לקבל או להעניק ביטחון.
  (מאסס 2003).

  האימוץ הזה שלא כשלושת הווריציות הקודמות (סגור, פתוח, 12 ג') מותיר אותו מרחף בין כל העולמות.
  הן ההורה המאמץ והן הילד המאומץ שבית משפט פסק כי הם משפחה לכל דבר ודבר, עוברים את כל השלבים של האימוץ המסורתי בתהליך האובדן וההסתגלות לקשר החדש, כאשר כל הזמן ולכל אורך הדרך הם מתבקשים להתייחס למשפחת המקור שאינה מתנתקת מחייהם כמו באימוץ מסורתי. בנוסף אין כאן את היתרונות שיש באימוץ הפתוח בו ישנה תרומה והשפעת ההורה המוסר על חיי ילדו. הקשר בין זוגות ההורים אינו ברור. המשפחה נשארת באיזה שהוא חלל שאותו היא מנסה למלא על פי אופיה וההדרכה שהיא מקבלת. מאחר ואין הנחיה ברורה לליוי האימוץ המסויים הזה נמצא כי הורים רבים מעדיפים לעשות את הדרך הזו לבדם ובפועל הם נתקלים בסבך רגשות שהם לא אומנה ולא אימוץ מסורתי. לא אימוץ סגור ולא אימוץ פתוח. הילדים גם הם ובעיקר הם מתמודדים עם סבך רגשות ושאלות מורכבות לנוכח המציאות שהיא שני זוגות הורים המשפיעים על חייהם בו זמנית.

  כיצד ניתן לסייע להורה המאמץ ולילד המאומץ להתחזק, להתאהב ולהפוך למשפחה בסוג אימוץ שכזה? תוך כוונה כי יצליחו בסופו של דבר גם לקבל את החלק הטוב שבסיפור והוא: העובדה שהקשר למשפחת המקור נשמר והניתוק שקיים באימוץ המסורתי – נחסך מהם.
  וכיצד בסוג אימוץ שכזה ניתן לחזק את ההורה המאמץ שהילדים ישארו איתו ויהיו שלו גם לאחר גיל 18?

  בסקירתי זו על סוגי האימוץ השונים השתדלתי להדגיש את ההשפעה הרבה שיש לחברה על גישת ההורה המאמץ כלפי ילדו ומשפחת המקור שלו, וכיצד השפעה זו מכוונת את דעתו ומשפיעה על רגשותיו של ההורה המאמץ.

  הצגת מקרה:

  התלבטויות ראשונות בקרב המשפחה על מקום ההורים הטבעיים.
  הילדים אינם מבינים מה תפקיד ההורים המאמצים בחייהם ומה תפקיד ההורים הטבעיים.
  הקשר של הילדים להוריהם הטבעיים נשמר. הגעגועים אליהם עזים.
  הילדים רוצים את התמונות שהביאו עמם גלויות. האם שמה אותן בצד.

  עבודה עם האם: הכרה בחשיבות הזיכרון. העובדה כי הגעגועים קיימים והקשר אל המשפחה הטבעית גם כן קיים.
  עבודה עם האם: צרכיה כאם אל מול צרכי הילדים.
  עבודה עם האם: עיבוד זיכרונות. לגיטימציה מלאה לזכרונות. לגיטימציה להעלות אותם. לדבר עליהם. לגיטימציה לעצב.

  התרחקות מול אינטימיות

  אחד הילדים נוקט התרחקות פיזית ורגשית. מבטא חזק את געגועיו לאביו מולידו.
  עבודה עם ההורים על זכרונות וגעגועים לאב קיים! אל מול ההתקשרות החדשה.
  הנחיה לשני הורים: יצירת זמן פרטי עם כל אחד מהילדים כדי לחזק את הקשר האינטימי. כדי לאפשר את השיחה החופשית על הגעגועים והכאב המתלווה לנתק מהאב, וכדי לאפשר התחברות לעולם התוכן של כל אחד מהפרטים במשפחה ( התחברות לילדים מצד ההורים, והתחברות להורים מצד הילדים). הזמן הפרטי משולב עם עבודה או פעילות כזו או אחרת המיוחדת לכל אחד משני ההורים.
  התוצאה: השפעה נפלאה על הילדים. בעיקר על הילד שיצר ריחוק. עכשיו הוא רוצה להגיע הביתה כמה שיותר מוקדם אחרי שעות הלימודים.

  במקביל עולים הרגשות הקשים אצל האם בעקבות הזכרונות שהילדים מעלים ועולה השאלה: האם האימוץ יצליח! האם החיבור בינה לבינם יצליח מול עוצמת הרגשות להורה הטבעי.
  עבודה עם האם: הרגשות הקשים וסימני השאלה הם חלק מהרגשות והשאלות שעולים אצל כל הורה מאמץ. היא אינה יוצאת מהכלל. "הפתעות" תמיד תהיינה: את יכולה לחשוב שהקשר כבר קיים וסגור ופתאום...מגיעה הזפטה!!

  אבל

  אחד הילדים חווה תהליך של געגועים צער ובכי. השעות בהן עולים הגעגועים הן שעות של אחרי הלימודים וערב בהן יש קירבה אינטימית (שהות בלעדית פרטית איתו).

  עבודה עם האם: הקלה על העצב והכאב. מה באימוץ עם קשר אפשר לעשות? מכתב. ביקורים.
  עבודה עם האם: הכרה בתהליך שהילד עובר כתהליך של אבל. לגיטימציה להיות איתו ברגעים הקשים מבלי לעשות משהו מיוחד. רק להיות איתו.
  המסר לילד הוא: אנחנו איתך. אם אתה רוצה לשתף אנחנו כאן. אין לשפוט את הדמויות מהעבר. רק להקשיב. להשאר קרוב.

  ההשפעה על האם: רגשות קשים כתוצאה מהמצב. תחושת תקיעות. חוסר אנרגיה להמשיך בעשייה שהחלה. השלכה שלילית על הדימוי העצמי שלה.

  עבודה עם האם: עבודה על הרגשות הקשים העולים אצלה. מהי ההרגשה הקשה? כיצד היא באה לביטוי? כיצד היא משפיעה עליה? נעשית עבודה לאיתור הכוחות שלה לקבל את החלקים הנתפסים אצלה כפחות טובים ולא להאבק בהם. (התהליך הוא אותו תהליך שעוברים הילדים. כל הזמן מיפויי וסינון, קבלה מול התנגדות).

  מבחנים

  האם מתארת את ה"מבחן" שעברה עם הילדים עד כה:
  היכולת שלה לפנות מקום להורים הטבעיים. היכולת שלה לקבל ולהכיל את הגעגועים שלהם להורים הטבעיים.
  הלגיטימציה להרגיש כאב. ההרגשה הנפלאה שכבר קיימת אצל הילדים המתבטאת בהתפוגות המתח לאחר שקיבלו את הלגיטימציה לכאב, ותחושת הקירבה הקבלה והחמימות שהם מבטאים כלפיהם - ההורים.
  התחברות לעולם התוכן של ההורים. האם מתארת נכונות רבה יותר של הילדים לקבל את עולם התוכן שלה ושל בעלה (שירים, סיפורים טיולים וכד').
  מבחן השייכות. איך אחד הילדים מדמה ומדמה עוד פעם ועוד פעם את תהליך הלידה כאשר הוא יוצא ממנה.
  * הגיל בו בוחר הילד לקיים את תהליך הלידה אינו משנה. משנה הצורך להרגיש אמיתי! להרגיש עד כמה שאפשר שייך. מהותי הצורך שקיים להרגיש הרגשה זו ולא העיתויי צמוד גיל.
  שילוב של שתי המשפחות. יום המשפחה בגן. הילדים מביאים תמונות של משפחתם מהעבר יחד עם תמונות משפחתיות מההוה. צירוף התמונות של המשפחה הטבעית מתקבלת על ידי האם ללא התנגדות.

  חיי היום היום.

  הילדים נפתחים לספר להורים על העבר ומביעים התפעלות שההורים רוצים לשמוע.
  אחד הילדים כותב חיבור לכיתה על משפחתו. הוא כותב על אביו המאמץ, על אמו המאמצת, ועל אחיו שנמצא גם הוא אצל משפחה מאמצת. אין הוא מזכיר את אביו הטבעי. בשיחה עם הבן מדגיש האב המאמץ את מקומו של האב הטבעי בחייו של הילד, והילד מבסוט!
  ניתן כבר להביט אחורה ולסקור את התהליך שעברה משפחה.

  אובדן מול הסתגלות וקבלה

  הילדים ממשיכים לכאוב את האובדן של הוריהם הטבעיים. הם עצובים. יחד עם זאת הם קוראים לה "אמא". אחד מהם מתפרץ בשובו הביתה מהלימודים אך אינו שובר חפצים.
  האם מדברת על תחושת החסר הקיימת ביחסים ביניהם המתבטאת בחוסר היציבות נוכח ההתפרצויות, וחוסר הוודאות בהמשך הקשר נוכח הכמיהה לאב הטבעי.
  גם היא וגם הילדים נמצאים בצומת לא ברור: לאן מובילה הדרך?... הם חוזרים ומעלים זכרונות ומתגעגעים.
  חלה רגיעה רגשית אצל הילדים. יש הרגשה כי הם מתחילים לקבל את האימוץ כעובדה. בעוד שבועיים מתוכננת פגישה עם ההורים הטבעיים, עם האח ומשפחתו המאמצת. האם תוהה מה תפקידה כעת!
  עבודה עם האם: להמשיך על קו הרצף. "לפתוח את הדלת" ולומר: "אנחנו כאן בשבילכם". את החיבור להורים הטבעיים עושה השירות למען הילד.
  את החיבור ביניהם עושה ההורות היום יומית ויעשה הזמן.

  התכנסויות משפחתיות

  תגובות חרדה של הילד הגדול בזמן של התכנסות משפחתית מורחבת.
  הוא מגיב בהסתגרות, בחרדה המתבטאת בשינוי גוון הקול, וברעדות גוף. נרגע כאשר יש קשר גופני חם ותומך.
  השערה: בזמן כזה מתחדדת תחושת הזרות, השוני, חוסר השייכות. סביר כי תחושת הביטחון תתערער.
  בזמן של התכנסות משפחתית אצלם בבית, התגובות פחותות. עדיין קיימת תופעה של התסגרות ונטיה למצבי רוח דיכאוניים. אין השתנות של גוון קול ואין רעדות בגוף.
  השערה: בבית מרגיש הילד יותר בטוח לכן התגובות מופחתות. עדיין תחושת הזרות קיימת אל מול בני המשפחה האחרים.

  אחרי המפגש עם ההורים הטבעיים

  אחרי המפגש חזרו הילדים אליהם והתרפקו. אחר כך בבית יחד עם החזרה למסלול החיים שנעשתה הפעם מהר יותר, גם חלה נסיגה. אחד הילדים חזר לישון במיטה של ההורים וסובל מסיוטי לילה. עולות המילים: בגידה, נטישה, דחיה.
  שואלת האם: האם ההרגשה מעוצבת לכדי הבנה? האם יש אצל הילדים כבר תרגום למה שקורה באמת – הפרידה? האם ההבנה קיימת בזכות עצמה בנפרד מהתחושות? אחד הילדים מתבטא: "בגלל אמא אין לי אבא". אפשר להבחין כי הוא מתנדנד בין העולמות. מדבר בקולות לא טבעיים, ילדותיים. עולה הרגשה של חוסר יציבות. עולה הכאב: הרגש הקשה משתלט על הילד.
  עבודה עם האם: כאשר היא מסוגלת להכיל את הכאב שלו, להכיל את הקינאה שלו לאחיו, היא מסוגלת להפתח אליו. כאשר תהליך זה מתבצע הילד נרגע ומתפקד.
  האם מדברת על תחושת השייכות. אומרת כי אצל אחד הילדים אפשר לזהות כי זהותו שייכת עדיין למקום מגוריו הקודם. השיוך הזה קשה לה. היא רוצה שהוא ירגיש שייך למקום מגוריו כעת, איתם. אחרי המפגש עם ההורים הטבעיים חזר לקרוא לה ולאביו בשמם. ילד אחר מקפיד לקרוא להם אבא ואמא.
  האם מדברת על כאב האובדן. איך היא יכולה להרגיש אצל הילדים את הכאב שהם עוברים על אובדן הוריהם הטבעיים. המפגש עם הכאב בעיקר לפני ההליכה לישון, כאשר הם עוצמים את העיניים ונשארים עם עצמם.
  האם מספרת כי בימים האחרונים חזרו היא ובעלה לספר לילדים על הבחירה. על כי הם ילדים נבחרים והם הורים נבחרים, וכי לא היה תנאי באימוץ שלהם. הם נועדו זה לזה ומחברת ביניהם שותפות גורל.

  עבודה עם האם: על הבחירה! הדגשה חיובית על השימוש בבחירה כפי שהיא נעשית על ידם. ללא תנאי. הועדה זה לזה. קבלה של אחד את השני ללא תנאי.
  עבודה עם האם: על מקומו של הכאב בחיי הילדים וסיפור האימוץ. החשיבות שבהתייחסות לכאב והשימוש הנכון שנעשה בסיפור האימוץ. סיפור שהופך יותר ויותר לשלם כפי שהילדים כבר מכירים אותו, וכפי שהם לומדים להכיר אותו עכשיו עם התובנות החדשות. הסיפור דרכו לומדים ההורים מה מעסיק את ילדיהם, ומה עדיין חסר להם והיו רוצים לקבל: פרטי מידע, חוויות רגשיות וכד'.
  עבודה עם האם: שואלת אם הילדים אוהבים אותה ואת בעלה? ועד כמה היא ובעלה משמעותיים עבורם מעבר לסיפוק הצרכים הבסיסיים ביותר?
  בקשתי אותה שתפנה את השאלה למקום שניתן לקמט אותו כמו:
  עד כמה היא מעריכה שתחושת הביטחון התגברה אצל הילדים כלפיה וכלפי אביהם? (גרעין הנטישה קיים בלב). עד כמה היא מרגישה כי תחושת האמון של הילדים כלפיה וכלפי אביהם התגברה?

  הזמן עושה את שלו

  הילדים מעלים זכרונות אך בניגוד לעבר, הם מדברים ומספרים על הזכרונות ממקום פחות אמוציונלי. הדיבור שוטף. יש הרגשה שההסתכלות שלהם על העבר באה ממרחק. עכשיו עולים הסיפורים הקשים יותר. עולים הזכרונות הכואבים, אך הנימה בה הם מסופרים יותר פשטנית ופחות אמוציונלית.
  ההשערה היא כי: תחושת הביטחון התחזקה, הזמן עושה את שלו, קיימת התרחקות ואפשר כבר לגעת בזכרונות הפחות מאושרים מבלי לחוש את אותו כאב כבעבר.

  למרות הכל, חוסר האמונה כי הילדים יהיו באמת שלהם

  האם אומרת כי היא לא מאמינה שהילדים יהיו שלה באמת! הם כל כך חיים את הקשר שלהם לאבא ולאמא. ביחוד קשה לה התגובה של אחד הילדים. דוקא הוא שהקשר עמו נבנה בקלות, מחכה עכשיו את תגובות אחיו ומגיב בנאמנות להוריו הטבעיים. היא לא מאמינה שבסופו של דבר הילדים ישארו איתם. היא רואה עצמה ככלי המספק מענה לצרכים, כלי בידי השירות למען הילד, משרתת של הילדים. האם מודעת לכך שהיום היא במצב רוח קשה. בעלה מקבל את המציאות אחרת ממנה. קל יותר.
  דיברנו על איזון במערכת. על הרגעים המשפחתיים היפים במשפחה. על ההטלטלות הזו בין ההסתגלות לחיים החדשים לבין העבר. דיברנו על הענקת היציבות לילדים ועל מודל היחסים הקיים בבית שהילדים גדלים לפיו. הוא המודל שהם יקחו עמם למשפחות שלהם כאשר יגדלו ויהפכו לאנשים ויקימו משפחות. דיברנו על הקושי הרגשי של כל אחד להכיל את הרגשות הקשים. על כך שההסתגלות אל הילדים דומה להסתגלות של הילדים אליהם והיא מטלטלת בין מכלול הרגשות. דיברנו על כוס החוויות. איך היא הולכת ומתמלאת בחוויות המשפחתיות שלהם וככל שיעבור הזמן יהיה להן משקל רב יותר בנפשם של הילדים. איך האהבה הביטחון והיציבות יתפסו אצלם יותר ויותר מקום ויעמיקו את הקשר ביניהם. אך יחד עם זאת תמיד יהיה אצלם מקום להורים המולידים והם ישארו לעולם חצויים. עם העובדה הזו צריך להשלים.
  בפגישה הבאה מדברת האם על ההמנון המשפחתי ועל חוויות משותפות וטובות.

  עמידה מול האמת. מול המציאות.

  המשפחה עומדת בפני מפגש נוסף עם ההורים. הילדים כהי רגשות. אינם מדברים על המפגש. האם אינה יודעת לצפות מה יקרה להם הפעם.
  שאלה: האם ידעת למה את נכנסת כאשר נאמר לך כי האימוץ יהיה אימוץ עם קשר?
  תשובה: לא.
  שאלה: האם היו לך פנטזיות? ציפיות?
  תשובה: כן. חשבתי, דמינתי כי יהיה תהליך של אימוץ, פנטזתי כי תהיה התקשרות ותהיה אהבה והמילה אימוץ עשתה את זה מאוד שלי. הילדים יהיו שלי.
  שאלה: האם בהרגשה שלך הפנטזיה מתקיימת?
  תשובה: לא. בהרגשה המאוד בסיסית לא קיימת בלעדיות. אני ממשיכה לשאול את עצמי אם הילדים יהיו בסופו של דבר שלי.
  שאלה: אם היו מגדירים עבורך את הקשר שאליו את נכנסת כאומנה לכל החיים, האם היה לך יותר קל?
  תשובה: כן. לפחות הקשרים היו יתר ברורים. סבך הרגשות היה יותר ברור. מהיכן הוא עולה.
  הייתי יכולה להבין יותר טוב את הבילבול הרגשי גם שלי וגם של הילדים. אנחנו סבלנו מאוד בחודשים הראשונים. גם אנחנו וגם הילדים. היה בלגן. לא ידענו אם מה שאנחנו מרגישים הוא נכון, האם הוא צריך להיות, סבלנו. הילדים כאבו ממש. לא ידעו אם אבא שלהם הוא אבא שלהם. לא היה ברור למי מופנית ושייכת הנאמנות שלהם. הם נקרעו בין שני זוגות ההורים.
  לכן פניתי לקבל ליווי. לקבל עזרה. אחרי כל מפגש אני יוצאת עם תובנות חדשות. התובנות האלו מסייעות לי להמשיך את התהליך, עוזרות לי להבין את הילדים שלי ואת עצמי. עוזרות לי להמשיך במסע הזה הסבוך הנקרא אימוץ עם קשר.

  מקורות:

   

  1. Intercountry Adoption. / Howard Altstein and Rita J. Simon/ 1987. U.S.A
  2. The open adoption experience/lois ruskai melina and sharon kaplan roszia/1993. U.S.A
  3. מאמר של ד"ר מילי מאסס 2003 אימוץ פתוח אימוץ סגור – אינטרנט 27.10.2003

  בת.ל.מ נצבר נסיון רב בעבודה עם ילדים מאומצים ועם  הורים מאמצים בעבודה רבת שנים עם השירות למען הילד