מאפיינים של התקשרות, נאמנות (LOYALITY) ושייכות, צובעים בצבע ייחודי את הקשר המשפחתי הנוצר בדרך של אימוץ. להלן אתאר את מורכבות וייחודיות מאפיינים אלו וביטויים בחדר הטיפולים.
יפעת** אם מאמצת, פנתה לטיפול לפני מספר חודשים. בשיחה מקדימה בטלפון אמרה בקצרה: לפני שלושה חודשים אמצתי, קשה לי מאוד ואני מבקשת עזרה. בפגישה הראשונה יפעת מספרת שהיא מותשת, עצבנית, ירדה במשקל ואינה ישנה טוב. היא ובעלה אמצו בארץ ילד קטן. ערן שמו. ערן ילד מקסים, כולם מתפעלים ממנו, אך יפעת רואה בעיקר את תובענותו וטוענת שהוא עושה דווקא.
במהלך הטיפול אומרת יפעת: "אף אחד לא דיבר איתי על קושי. דברו איתי על גנטיקה... גם אני בניתי לי סיפור, שבאים ושמים לי ילד בידיים...ראיתי וורוד- החלום מתגשם, כמו סרט רומנטי. חשבתי אחרי כל טיפולי הפוריות שעברתי ושלא הצליחו, כעסתי על הגוף שלי... חשבתי אחרי כל זה יהיה טוב! אף אחד לא ספר לי כמה זה יהיה מלאכותי... אני רואה הורים אחרים כולם ממש מעריצים את הילדים שלהם ולי יש רק בקורת. גיסתי אומרת לי מה הבעיה לחבק אותו?! בטיול משפחות לפרדס ראיתי איך אימא של הדס, ילדה בגן של ערן מתפעלת כשבתה סוחטת מיץ תפוזים. אני לא יכולה להתפעל כי אנחנו עוד לא טוטאלי... התגובה של האנשים מסביב עוזרת לי לראות דברים, שאני ממעיטה בערכם. זה ייקח זמן עד שהאהבה הזאת תבנה..."
* יום עיון שנתי בנושא אימוץ – ינואר 2010
* * כל הדוגמאות שלהלן מובאות ללא פרטים מזהים.
יפעת בטוחה שאימא של הדס מתפעלת ומוקסמת מבתה, כי הדס היא חלק ממנה, כי היא ילדה אותה. וכך הורים רבים אחרים. היא מדברת על אותו מהלך של היריון ולידה שיש בו התכוננות רגשית. התכוננות רגשית המאפשרת בניית מרחב בו אם יכולה להרגיש את העובר בתוכה, חלק בלתי נפרד ממנה ובהמשך אובייקט סימביוטי שלה (גוטמן,2008 ).
תהליך זה משתבש בהורות מאמצת. שכן סיפור האימוץ מתחיל בניתוק. בניתוק של ילד מאמו/הוריו המולידים ובניתוק של אם/אב מהפנטזיה על ילד "משלהם". הצטרפות למשפחה בדרך של אימוץ, תחילתה באובדן המושלם והמיוחל לכל הצדדים.
מאוחר יותר מספרת יפעת: "הראיתי לערן איך ליצור פרח במשחק בו נועצים כפתורים צבעוניים בלוח מחורר. מה זה התפעלתי, נדהמתי!" היא אומרת לי ועיניה קורנות. "פעם אחת הוא פשוט עשה פרח כמו שלימדתי אותו". העיניים של יפעת קרנו מתוך הידיעה שהפרח הזה הוא ממנה. הוא פרי העובדה שמשהו ממנה נבט אצל ערן. רק אז יכלה יפעת לחייך אל בנה אשר ראה בעיניה את הניצוץ והשיב לה במבט. החלו להיוולד עוד ועוד חיבורים ביניהם. הקשר ממשיך לרקום עור וגידים, במקביל לתהליך הטיפולי.
באימוץ, תהליך ההתקשרות נושא מורכבות נוספת אותה יש לעכל. לא רק שתהליך ההיריון והלידה לא נחווה, אלא בעקבות כך מדובר בילד לא שלך, שאינו דומה לך במראה ולעיתים רבות שונה מסביבתך. כך "השונה" בולט בשלבים הראשונים ו"הדומה" עדיין מתקשה להיראות. בעצם, בתחילתו של קשר אימוצי יש פוטנציאל מוגבר של דחייה וחשש מפניה. הצדדים בקשר אימוצי הם ילדים שאינם גדלים אצל הוריהם מולידיהם, וההורים הם אלו בעיקר, שאינם יכולים להגשים משאלתם להורות פרי יצירתם הביולוגית. כל הצדדים בעלי רגישות רבה לדחייה, מה שלבטח יכול בהמשך להקשות על תהליך ההתקשרות.
מלאכת ההתקשרות הדדית היא. המפגש בין הצדדים אינו וורוד כמו שאמרה יפעת. התהליך אינו פשוט אם כי כלפי חוץ לא קל תמיד בשלב הראשוני לדבר על הקשיים – כי כל כך הרבה זמן מחכים עד שהורות מאמצת מתממשת. יש דוגמאות רבות של קשיי התקשרות בתקופה הראשונה של האימוץ. למשל אב מאמץ בתחילת דרכו מדבר על ילד ש"אין לו ריח כמו שלנו, אני מרגיש ריח זר כשאני נכנס בלילה לכסות אותו", דוגמאות נוספות של קשיים ייחודיים בתהליך ההתקשרות באימוץ, כמו פעוטה שפורצת בבכי כשאמה באה לקחתה מהגן והאימא אומרת "כל הילדים שמחים שבאים לקחת אותם רק שלי לא!" לא מעט אבות מאמצים עלולים לעבור מסע העלבות קשה כשהם באים לקחת את הילד מהגן והוא פורץ בבכי. גם ילד שנשיקותיו מלאות תוקפנות, חיבוקיו רופפים, הוא אינו יודע לשים ראש על כתף, אינו "מספק" ערוצים מקובלים להתחברות להוריו המאמצים. ברגעים כאלו אפשר לזכור את דבריה של יפעת שלוקח זמן עד שהאהבה הזאת תבנה.
בקובץ סיפורי ילדים "הספר הפנטסטי של נורית זרחי" (2008) יש לפחות ספור אחד נוגע לעניין האימוץ: "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי-מי כבר בעולם כלו יצליח בזה?" אך סיפור ילדים אחר מאותו ספר נוגע לסיפור ההתקשרות במשפחה מאמצת. בסיפור "את לא מוכרחה לעוף אם את לא רוצה". מסופר על שהפיות החברתיות אספו והוא היה מתוק מאוד. אבל כמו ילדים אבודים הוא היה מבוהל וקצת נודניק. התינוק פונה לעננת הכסף "אני רוצה שתאמצי אותי ואף פעם לא תעזבי אותי אף פעם לעולם." "לעולם-זה הרבה זמן," אומרת לו עננת הכסף, "אבל אנחנו יכולים להתחיל הרגע," ולעצמה חשבה: "בעצם זה רעיון טוב מאוד, כי לאמץ מישהו אתה לא צריך להחליט עם כנפיים או בלי כנפיים. מי שאתה מאמץ מוכרח לקבל אותך כמו שאתה."
זה הספור: מי שאתה מאמץ (ילד או הורה) מוכרח לקבל אותך כמו שאתה- מבוהל, נודניק, תובעני (כבר עכשיו רוצה שנבטיח שנהיה משפחה לעולמים) זר, שונה, לא מוכר, עם כול מי שאתה כבר באותו זמן. זה אומר שורשים, עבר, הרגלים, חוויות מתישות רבות, תסכולים... וכבר אז להבטיח ש"אף פעם לא תעזבי אותי".
עם כל האתגרים הללו המשימה היא ליצור בין ההורה/ים לילד שאומץ מצב של התקשרות. המצב האידיאלי הוא שתיווצר התמזגות. ובמשפחה מאמצת היינו רוצים שתהיה אפשרות להתמזגות. תפילתנו שאפשר יהיה לגשר על כל השונויות. זאת המשאלה. אבל אולי זאת משאלה שלא יכולה להתממש במלואה, כי בתוכה מובנה "בילד-אין" החסר של שני הצדדים, תמיד יהיה קיים פער ויש שיגידו קיים ”חור" שאף פעם אי אפשר יהיה לסגור. אבל יש את מה שעולה מתוך דבריה של יפעת והוא מתייחס לכל מה שנוצר דרך החוויה הטובה ביום-יום.
ההתרחשויות ומעשי היום יום, מהווים את הפוטנציאל לקשר אימוצי מיטיב.
מה בכל אופן הסוד? איך מתפתחת אהבה ונוצרים התקשרות וחיבורים אין סוף, למרות הקשיים והתהליך "הבלתי טבעי"? מחקרים מדברים על הורים מאמצים שמגיעים להורותם בגיל מאוחר יותר, בשלים ובעלי מוטיבציה (לוי-שיף,1990). האם אפשר לדבר על מרכיב נוסף, האם אפשר לדבר על הורות מאמצת כהורות בכל מחיר? דהיינו, אני אהיה הורה גם אם יש קשיים, גם אם החברה מסביב לעיתים מטילה ספק בהורות זו. האם בין כל הצדדים בקשר אימוצי כמו מוסכם שהבלתי אפשרי אפשרי?
והילדים שעומדים לאימוץ, מה נותן להם את הכוח? מדובר בילדים שחוו כשל אמפטי. ויניקוט מדבר על ילדים שחווים כשל סביבתי ומפתחים מנגנוני פיצוי על ההיעדר האימהי. אך הוא גם מדבר על תינוקות/ילדים שאינם מאבדים תקווה, הם בודקים את האובייקט-האם/הדמות ההורית ועושים את מה שביכולתם למצוא בו משמעות כלשהיא, שצריכה להיות בו אילו רק היה אפשר לחוש בה (1995, עמוד 129). ואולי גם ברוחו של ויניקוט אפשר לדבר באימוץ במיוחד על סביבה שיש בכוחה להחיות את הסיכוי.
סיפור של התקשרות בהכרח קשה יותר אם משפחה מאמצת נושאת בתוכה דפוס של דחייה העובר מדור לדור או לפחות מדור קודם – דפוס שלאו דווקא הפריע עד כה לתפקוד ולהתקשרות. אם שהיא עצמה חוותה קשר אימהי או משפחתי מורכב תמיד יש חשש שמאפיינים אלו יזלגו לקשר. כי באימוץ יש אתגר נוסף. קשר אימוצי מעצם מהותו ומורכבותו, מזמין מפגש עם אלמנטים של ניכור ודחייה. אם/אב שנושאים כשל הורי קודם ימצאו עצמם במהרה במצוקה ויתכן ויפנו לקבלת עזרה.
ההתייחסות לקשיי ההתקשרות וליצירת החיבורים במשפחה מאמצת, מובילה אל המושג נאמנות (LOYALITY) - זה המושג שמייצג את הייחודי בקשר אימוצי.
כאמור סיפור האימוץ תחילתו בניתוק. סיפור של ניתוק שאולי לא נגמר לעולם ויכול להזין במשך כל השנים את מתח הנאמנויות. סיפור האימוץ מתחיל עם כפילות. על ההורים המאמצים לקבל ילד שיש עוד הורים שהיו בתמונה ואליהם השתייך. מדובר בעוד סט ממשי-וירטואלי של הורים. ממשי –וירטואלי כי הם קיימים אך הילד לא מכיר אותם. להורים מאמצים אין את ה"לוקסוס" שבו הם יכולים אפילו לשנייה אחת לחשוב שהם ההורים היחידים, הטוטאליים של ילדם. ידיעה זו אינה פשוטה, לעיתים היא פתח לחרדות וחששות המקשים על בניית הקשר וההתחברות.
להלן דוגמא המספרת את החששות והחרדות הללו: באחד המפגשים בטיפול משפחתי מספרת אם שיואל בן ה-7 וחצי שאל השבוע איפה אימו האמיתית. השימוש בביטוי "אמיתית" מפגיש את אימו של יואל עם החוויה שהיא עצמה לא אמיתית בעיני בנה. למרות שהיא לא האמיתית במובן שהיא זאת שילדה אותו, היא אמיתית והיא יותר אמיתית כי היא כאן, נוכחת, מטפלת, דואגת, אוהבת, מתמודדת עם קשייו, באה לטיפול משפחתי גם עבורו והיא אמיתית כי רק אותה יכול יואל לשאול איפה האימא האמיתית.
האמת מבלבלת כי מה שקובע בתהליך הקלאסי זה שאמא היא היולדת והיא המגדלת וזה אינו הסיפור של יואל ואחיותיו. אבל לא הוויכוח מי היא ה"אמיתית", הוא הפיתרון לקונפליקט אליו נחשפו פה יואל והמשפחה.
המשך הדברים הוא שלמפגש הבא, שבו נפתח עניין ה"אמיתית", יואל לא הגיע למפגש. הוא מסר להוריו שהוא לא רוצה להגיע יותר כי אני שואלת הרבה שאלות וכל דבר מעניין אותי. חשבתי, שבשל העובדה שבמפגש הקודם עלתה שאלת אימו הביולוגית של יואל, התעוררה חרדה אשר חשפה את קונפליקט הנאמנויות בו נתונה המשפחה, עם התעניינותו של יואל בסיפור אמהותיו. באי הגעתו של יואל, המשפחה מצאה "סידור" להשהות ולהרגיע את חששותיה. הילדים נותרו בבית, וכך נשארה הזירה להורים.
במסגרת שני מפגשים זוגיים דברו ההורים על החשש מכך ששיח, כמו שהחל יואל, יוביל לאין סוף שאלות וכי ירגישו חסרי אונים למול סקרנותו. רק לאחר שההורים חשפו במפגשים הזוגיים את חששותיהם, הם יכלו להתמקם כמי שבטוחים בהורותם, וכמי שמאמינים ויודעים את הקשר העמוק והאוהב במשפחתם. כך, למרות מתח הנאמנויות שהתעורר, יכלו ההורים ממקום רגוע יותר להתחבר לצורך של בנם להתחיל לעשות סדר בסיפור שורשיו. בפגישה שאליה הגיעה המשפחה בהרכב מלא, במהלך משחק, אמר יואל ביטוי שלא נשמע קודם בטיפול, הביטוי היה: "אני מרגיש שנולדתי מחדש", כך העניק להוריו את התחושה שגם במשפחות מאמצות יש לידות. השיח המשפחתי המתואר וההליך הטיפולי שעברה המשפחה מתאר את ההתמודדות הייחודית במשפחות מאמצות. המסגרת הטיפולית שימשה אפיק שעודד והכיל את המתח וככזה, איפשר התחזקות ועידוד תהליך התפתחותי חשוב אצל ילד שאומץ.
סיפור ה"אמיתית" שהובא הוא ביטוי לעולם ההתמודדויות הנובע ממתח הנאמנויות. הדילמות מביאות הורים מאמצים להרהר: איך נגדל ילד שיידע שהוא רשאי לדעת, להתעניין ולחקור את עובדות חייו בלי שצורך זה יתפרש כאילו הילד אינו שבע רצון ממשפחתו הנוכחית, ובלי שמתח הנאמנויות יכביד עליו ו/או יאיים על ההורים. יש תקווה שאם הילד יגדל לתוך משפחה בה ייוצר ביטחון שלו ושל הוריו בקשר, החשש ממתח הנאמנויות ירד.
וביטחון, משמעו שאין פה שני סטים של הורים מתחרים. יש ההורים הקודמים, הראשונים, אלו שילדו, הישנים ויש אלו הנוכחיים שהגיעו להורותם אליך בדרך של אימוץ ולא בדרך של לידה. הם מאוד ממשיים ההורים המאמצים. ההורים "הקודמים" או איך שיוחלט לכנותם, הם בני אנוש. אלא, לאור נסיבות חיים לוחצות ומצוקתיות קבלו/ או התקבלה עבורם ועבור הילד החלטה שמטרתה למצוא את הפתרון הטוב ביותר להם ולילדם באותה נקודת זמן. לפעמים יש לחצים שמובילים למצב כזה.
להורים מאמצים תפקיד חשוב ביצירת איזון, וויסות של מתח נאמנויות אפשרי. כל זאת על ידי פיתוח עמדות אנושיות כלפי ההורים הביולוגיים ועל ידי פיתוח אווירה בה יש לגיטימציה לדבר על האימוץ מגיל קטנות ובכל שלבי החיים.
מורכבות הקשרים והנאמנויות במשפחה מאמצת נותנת את מלוא הלגיטימציה להיעזר. טיפול הוא מקום שטיפוח ההתקשרות מסומן כמטרה טיפולית ראשונה במעלה ובהחלט מקום לטיפוח היכולת "לדבר אימוץ". היכולת "לדבר אימוץ" מבססת את תחושת השייכות במשפחה.
לא פשוט להיעזר. מדובר בתהליך בו יש חששות סביב חשיפה ומתן אמון. כשמדובר בטיפול בו מעורבים ילדים אנחנו נוגעים בקושי מאוד אוניברסאלי שלא קל להורים בכלל למסור ילד לטיפול. אם, שבנה החל טיפול, אמרה: "הייתי מוכנה להיות זבוב על הקיר בחדר בעת הפגישה של הילד". הסקרנות, הדאגה והחשש מהבלתי ידוע עובדים שעות נוספות.
ויניקוט (1995) מביא באחד מתיאוריי מקרה שלו דוגמא שממחישה עד כמה הכנסת מטפלת נוספת למשפחה יכולה להיות מאיימת. הוא מספר על אם של מטופלת שלו שבחרה באומנת דיכאונית לילדיה כדי למלא את מקומה. ויניקוט אומר שהאם בחרה באומנת דיכאונית כדי שלא לאבד לחלוטין את הקשר עם ילדיה. כי אומנת מלאת חיים הייתה גונבת אוטומטית את הילדים ממנה.
כך, באופן בלתי מודע, הורה מאמץ אינו רוצה לעיתים שהמטפל יהפוך להורה מתחרה ושיהא בו איום להתקשרות הנרקמת או זו הכבר קיימת עם ילדו. בעצם המוטיב של מתח נאמנויות המונח בבסיס קשר אימוצי רלבנטי מאוד בתוך טיפול. מילים כמו מסירה לטיפול, שתי דמויות הוריות, אחת מהן דמות האב/האם הממשיים ודמות נוספת של מטפל/מטפלת שבמהלך הטיפול היחסים עימם יכילו אלמנטים הוריים, בכלל אינה פשוטה, ובפרט לילד שאומץ ולהוריו המאמצים.
אלמנטים אלו נוגעים בסיפור האמיתי ויכולים לשחזר סיטואציות קדמוניות עבור משפחה מאמצת ופרטיה. כשמדובר בטיפול, סיפור של אימוץ מקבל משמעות נוספת. החששות של הורים מאמצים להביא ילד לטיפול יכולים להיות מוזנים גם מהחייאת סיטואציה של מסירת ילד שהיא סיפור ממשי שהתרחש בחייהם, ויש בהם צורך בפעם זו לגונן על ילדם ועל עצמם.
גם ילדים שאומצו יכולים לחוות קונפליקט נאמנויות ייחודי בטיפול. אך ברגישות רבה יש להוביל תהליך זה, כך שהקשר הטיפולי, יהא בו תהליך מקביל של חוויית מתח הנאמנויות, אך הוא יהיה בר התמודדות. כך התהליך הטיפולי צופן בתוכו את הסיכוי לקשר שבמהלכו לא יועצם המתח אלא יירגע וייחווה כאפשרי.
אפשר להבחין במודל המסתמן בטיפול במשפחות מאמצות. אחת הדרכים של הורים מאמצים בעת פניה היא להיכנס לסט מכובד של הדרכת הורים. לאחר כברת דרך טיפולית עם המערכת ההורית, נוצרת יותר הסכמה ומתבסס אמון המאפשרים הכנסה של הילד לטיפול. לעיתים אני מרגישה את הבדיקה המדוקדקת והביטחון לו זקוק הורה מאמץ כדי שהמטפל (המשפחתי או האינדיבידואלי) בילדו יבין את ה"קוד הרגיש" ואת מתח הנאמנויות האפשרי.
הדוגמא שלהלן תמחיש את ה"קוד הרגיש". שירה מתבגרת צעירה שאומצה בינקותה בחו"ל, בסיפור טיפולה גלומים מספר מאפיינים של התקשרות, נאמנות ושייכות. ההתמודדות עמם לא קלה כי היא מלווה בדפוס משפחתי רב-דורי של דחייה. כך שירה, מאז אימוצה נפגשת לא מעט עם חוויה של ניכור, במיוחד במשפחה המורחבת. סבא מעביר לה את דמי החנוכה דרך מישהו אחר כמו מדלג על נוכחותה. וסבתא נוהגת לדבר עליה ואליה בגוף שלישי במהלך מפגשים משפחתיים.
הוריה של שירה פנו ובקשתם לעזרה הייתה סביב קשיים חברתיים רבים של הבת. במפגשים ראשונים בלטו פניה הזעופות של שירה אך גם הרבה פאסיביות כמו משלימה עם גורלה. לאחר מספר מפגשים שירה לא רצתה לבוא יותר, כשכן הגיעה, נאבקה באימה והביעה הרבה חוסר שביעות רצון מהמסגרת הטיפולית. כל אותו זמן המשיכו הוריה, ובמיוחד האם, להגיע בקביעות להדרכת הורים. באותה תקופה, קרוב לשנה, (אחר כך התרחש בטיפול אותו מהלך רגיש של מסירת הילדה לטיפול, ושירה החלה להגיע בעצמה לטיפול) שירה ממעטת לדבר איתי. היא אינה פונה אלי ישירות ואינה נוקבת בשמי. ואני "סובלת" מניכור רב, מרגישה מכיוונה את רגשות הדחייה המושלכים עלי.
לפעמים היא מודיעה כמה היא שונאת את המפגשים ואני מרגישה את שנאתה כלפי כל מה שאני מייצגת. היא תובענית. מקווה שהשעון המתקדם יציל אותה. בהתנהגות הייתה כמו אומרת לי תרגישי את מה זה ניכור, תרגישי מה עובר עלי כשסבא וסבתא ועוד בני משפחה מתעלמים ממני. ככל שהרגשתי, לא וויתרתי. בטיפול ממוקד אימוץ הרעיון שלא לוותר הוא בעל עוצמה רבה יותר. המשמעות בעולם האימוץ של וויתור היא חולשה, כמו דמות ההורה שויתרה ומסרה. מטפל בכלל שאינו מוותר אפשר לסמוך עליו. בטיפול במשפחות מאמצות בפרט יש ביטחון בחיבור עם מטפל שכזה.
שירה מספרת באחת הפגישות אליהן כן הגיעה בדרכה שלה את מלאכת ההתקשרות הלא פשוטה במשפחה מאמצת. היא עושה זאת דרך סיפור שנושאו העיקרי אינו אימוץ. שירה משתמשת בסיפור "זהבה ושלושת הדובים". בוחרת לצייר על לוח מחיק שש תמונות מתוך הסיפור. מציירת תמונה ומוחקת, ורצוי שמי שבחדר ינחש מה הסיפור ומה כל תמונה. כל ניחוש שגוי גורר אחריו קו המצטרף לתרשים של חבל תליה ועליו איש והוא מייצג את כשלון הניחוש. דרך ה"עבודה" ששירה דורשת קשה, אין דברים גלויים, יש תסכול, צריך להתאמץ בכדי להבין ולגלות. היא אומרת בעקיפין "תעבדו קשה! אין פה חמלה! שוב תרגישו מה עובר עלי...
בתמונות שירה מציירת בכישרון רב. בולט בסיטואציות המצוירות מוטיב חזק של ילדה המחפשת את המקום המתאים לה: המיטה שתתאים ותערסל את גופה תוך החזקה מתאימה, הדייסה שחומה וכמותה יהלמו את צרכיה ותזין את נפשה האובדת והכסא שיחזיק בה באופן מיטיב. שירה בוחרת לסיים את הסיפור בסוף משלה והיא כותבת על הלוח "הם חיו באושר ועושר עד היום הזה" דהיינו היא נשארת בביתם לצמיתות. שירה מביאה לנו רוח אופטימית לסיפור אימוץ בכלל, ואימוץ בין-גזעי , דובים/ילדים שהוא לא פשוט, בפרט.
בתמונות אותן בוחרת שירה לצייר יש ביטוי לתהליך התקשרות, שהוא חיפוש מתמשך, ניסוי ובדיקה של מינון, גובה, גודל, חום. כל איכות והתאמה יוצרת חיבור. זהו סיפור של תינוק/ילד הנקלט במשפחה והסיפור מלא הרהורים: מה מתאים לילד החדש, מאין הגיע, למה היה רגיל עד כה, איך עושים את המעבר, מה לגבי המשכיות. בעצם מה צרכיו, איך יוצרים על פיהם עוד ועוד חיבורים ובאיזה קצב. האם מבינים שילד שבילה שנה ויותר בבית ילדים במזרח אירופה יכול בתחילת השתלבותו לחוות שוטטות בקניון, ביקור בסופר כחוויה מציפה וכאוטית. אולי כמו זהבה שנכנסת למיטה הגדולה של אבא דוב ומרגישה שהיא הולכת שמה לאיבוד אך היא יכולה לקום ולחפש מיטה אחרת.
חוויית ההתקשרות הדדית, לא רק זהבה עם קשיים אלא גם משפחת הדובים שחוזרת לביתה, חוטפת הלם למול ההתמודדות הנדרשת, עם כניסתו של "זר" לביתם. לא קל לעכל את הילדה הקטנה שאבדה ביער ומתחילה בתהליך של התחברות. כל אחד בתורו, אבא דוב, אימא דובה וילדם הדובון מבטאים מי בצורה מינורית ומי תוך תרעומת שלא קל לפנות מקום וגם ליצור מקום נוסף. הכניסה למשפחה, שלא באופן טבעי/קלאסי בפרט, אינה פשוטה אלא מורכבת יותר.
כששירה מביאה בטיפול את סיפורה של זהבה, המחפשת את מקומה בביתם של שלושת הדובים. היא אומרת בעקיפין, תדעו לכם, הסיפור הזה מאוד רלבנטי עבורי ולא סתם אני מביאה אותו כאן ועכשיו. היא מספרת את סיפורה שלה, על ילדה שאומצה בארץ רחוקה ולא רק תחילת חייה הם מלאכת השתלבות והתמקמות לבלי סוף.
בטיפול קיימת הזדמנות. שירה מחפשת אם אותה הזדמנות שתתאים לה. והוריה גם בודקים עבורם ועבור בתם מה הטיפול המתאים.
קשר של אימוץ הוא תהליך דינאמי - כמו כל הורות. מהותו, רצף של חוויות הנעות במסלול שבין חיבור, התמודדות עם מתח נאמנויות, שייכות וחוזר חלילה. התהליך מלא תנועה, הלוך ושוב, חיבור-מתח נאמנויות- היוצרים תחושת שייכות. קשר אימוצי מתחזק בתוך כל חוויה ומצטבר מחוויה לחוויה, ולאורך מעגל החיים. בהליך הטיפולי יש מקבילה מחזקת המסייעת לתהליך זה להגביר את הפוטנציאל של הסיכוי. המסע הטיפולי מאפשר לעבד את כול ה"חומרים" הקשים וליצור חיבור יותר נוח שיש בו הרבה הרבה תקווה.
תחושת השייכות היא ביטוי לחיבור אימוצי איכותי. להרגיש שייך משמעו להרגיש שטוב לי היכן שאני, להרגיש שבמציאות חיי אין סתירה בין שורשי, עובדת האימוץ וחיי. להרגיש שייך משמעו שחיי מלאי חיבור.
...................................... חוויות ...........................................
חיבור...........................מתח נאמנויות.............................שייכות
ושוב............חיבור.........מתח נאמנויות.............שייכות.........ושוב
.......................................אימוץ.............................................
ביבליוגראפיה:
המרכז לרפואה סינית קלאסית בישראל. קורסים מקצועיים, מרכז טיפולים, פורמולות וחנות סינית
