פרידות הן אירוע שכיח המוכר לכולנו מחיי היום יום, ובשנים האחרונות, גם תופעת הגירושים הופכת שכיחה יותר ויותר. אירוע זה מערב רגשות מגוונים, יש קריעה ממישהו או ממשהו, שלרוב כואבת גם אם רצויה. למעשה מתחילת החיים אנו בתהליך של פרידה או היפרדות שמלווה אותנו עד תום חיינו, כשהמוות מייצג את הפרידה הסופית.
העובר, בהופכו לתינוק, נפרד מרחם אמו, מהחיבור הטוטאלי אליה, מההזנה הישירה דרך חבל הטבור. רבים רואים בלידה אירוע טראומטי הכרוך בפרידה. בהמשך, הגמילה מהיניקה, נחווית אף היא כפרידה מהשד ומהקרבה הפיזית לאם. פרידות נוספות צפויות בהמשך החיים, במעבר בין מסגרות חינוכיות, פרידה מחברים או דמויות משמעותיות אחרות כמו גננות מורים וכו'. בגיל ההתבגרות עם התחלת ההיווצרות של קשרים זוגיים, אנו חווים פרידות שנחוות ככואבות יותר, מאחר והזוגיות מזכירה את הקשרים הראשוניים המשמעותיים שלנו ובשל כך פעמים רבות, נחווית בעוצמה רבה יותר. כחלק מהחיים, כבר מגיל צעיר, אנחנו נפגשים עם המוות. מוות של סבים או סבתות, או קרובי משפחה אחרים, שנפטרים מזקנה, מחלה, תאונות וכו'. לעיתים אירועים אלה נחווים כטראומטיים, והילד או הנער מתקשים להתאושש. פרידה הנגרמת ממוות, באופן דומה אך שונה, דורשת תהליך של עיבוד האבל, שבמהלכו, האדם נפגש עם שלל הרגשות שליוו את הקשר עם האדם שמת, ויש הכרה הדרגתית בכך שהאדם אכן הלך ולא ישוב.
אירוע נוסף, שעלול לקרות כבר מהילדות ומשפיע על המשך החיים, הוא גירושים. בתור ילדים גירושי ההורים ובתור מבוגרים הגירושים שלנו. על אירוע חריף זה של פרידה, המשאיר חותם משמעותי, שעשוי ללוות לאורך כל החיים, נפרט בהמשך. 
לאנשים שונים סגנונות התמודדות שונים עם הפרידה. בקצה אחד יהיו אלה שמתקשים לעבור את תהליך הפרידה. אנשים כאלה עשויים לדבוק בקרובים להם, כלומר יינשאו לבן הזוג הראשון שיכירו בגיל ההתבגרות, או ייצמדו לחברי ילדות, ואז עלולים לעיתים לשלם מחיר על הקיבעון, של היצמדות לקשר שאינו מספק עבורם. לצד אלה, יהיו אנשים שממהרים

לעבור מקשר לקשר ללא עיבוד האובדן הכרוך בפרידה. בנוסף, פעמים רבות, נראה כי אנשים אלה אינם מתמסרים באופן מלא לקשר בו הם נמצאים, כי באופן לא מודע, הם כבר יודעים שהם בדרך לקשר הבא.
בקצה השני, נמצא את אלה, שכל פרידה עבורם נחווית כמו מוות של אדם קרוב ביותר, והם עשויים לשקוע בדיכאון עמוק, מפסיקים לתפקד, מסתגרים ומרגישים שעולמם חרב עליהם. רובנו נמצאים בנקודות שונות בין הקצוות הללו. איום הפרידה תמיד נמצא באיזו שהיא רמה ובא לידי ביטוי בחרדת נטישה בעוצמות משתנות, שיכולה לגרום לנו לשמר את הקשרים שלנו במקרים מסוימים, או למנוע מאיתנו להיכנס לקשרים במקרים אחרים.
כאמור, גירושים הם מקרה ייחודי של פרידה. את ריבוי מקרי הגירושים בתקופתנו ניתן לייחס למספר גורמים. הראשון עשוי להיות ירידה בכוחם של "מייצבי הנישואים", אותם חישוקים חברתיים שהחזיקו את המסגרת החברתית, בדמות הדת, המסורת והשמרנות החברתית, איבדו מכוחם. הנטייה לעבר אינדיבידואליות ומיצוי עצמי כערך עליון גורמת לאנשים לשאול את עצמם שוב ושוב, האם הם מאושרים ומסופקים בקשר הזוגי, או האם עליהם לעזוב ולמצוא קשר מתאים יותר. בנוסף, תרבות הצריכה, והקלות שבה אנו "נפטרים" ממוצר ישן וקונים חדש, תורמת אף היא להחלשת הרצון להילחם על הקשר על אף הקשיים והחוסרים שטמונים בו. עם זאת, נראה שגירושים הם אירוע פוצע, הכרוך באובדנים רבים. תחושת כישלון, פגיעה בערך העצמי, תחושת בדידות, פגיעה כלכלית ועוד. לעיתים תהליך הגירושים כרוך במאבקי כוח לגבי רכוש וילדים, אך יש גם מקרים אחרים שבהם בני הזוג מצליחים להגיע להסכמות ולשמר יחסי ידידות, כבוד והערכה הדדיים.
אצל ילדים שחווים את גירושי ההורים, מדובר כמעט תמיד על טראומה שתשאיר חותם כלשהוא על נפשם המתפתחת. כמטפלים, אנחנו פוגשים פעמים רבות צעירים וצעירות, המתמודדים עם פגיעה קשה בערך העצמי וחוסר ביטחון ביכולתם לכונן מערכת זוגית בריאה. ילד שחווה את גירושי הוריו, חש שהמסגרת שגוננה עליו נשברה, תחושת השייכות נפגמה ו"הגב" שהיה לו נפגע. בנוסף, באופן לא מודע, עשויים לחוות רגשות אשם כבדים.

הם חשים שהאב או האם שעזבו את הבית עזבו גם אותם ואולי התנהגותם או משהו בהם גרם לכך. פעמים רבות נדרש טיפול פסיכולוגי ארוך וכאוב בכדי להתגבר על משבר זה.