לדעת לסלוח – הכוח המרפא של הסליחה / נילי אלגור
הכותבת הנה מטפלת בהבעה ויצירה בת.ל.מ
נכתב ב-18/9/2009
את הספר "לדעת לסלוח – הכוח המרפא של הסליחה” [1999] של ד״ר ג׳רלד ג. ימפולסקי קבלתי במתנה לפני למעלה משנה, עם הזמנה אישית לתרגם את זה לעשייה, לעבודה עם אנשים. "כל כך מתאים לך”, אמרו אנשים המקורבים לי, ואני תהיתי במה זכיתי.
העלעול הראשוני בספר מיקד אותי סביב שני ביטויים שלו [מחבר הספר]. האחד -
שהוא למד לסלוח לעצמו על כל אותם הפעמים בחיים שלו שהוא הופיע כפחות ממי שהוא באמת ולמד לסלוח לאחרים שהופיעו במצבים דומים, והביטוי האחר”- שלסלוח פירושו ויתור על תקווה לעבר טוב יותר ” .הביטוי הזה במהותו מתחבר לספר אחר, שמאיר על הנושא מנקודת מבט אחרת, והוא ספרה של
גודית וירסט ” אבידות הכרחיות ויתורים גורליים [1986] בו היא מציינת בפרק המבוא, שהיא חשה צורך דחוף לכתוב על נושא האובדן כי מרגע שנולדים כולנו מתמודדים עם בעיות של אובדן. אובדן לא רק במונחים של מוות אלא כתופעה חובקת כל בחיים שלנו, כאשר בני אדם עוזבים וגם נעזבים, מתנתקים מהאנשים האהובים עליהם, מאבדים חלומות רומנטיים, ציפיות בלתי אפשריות, אשליות של חופש וכוח, אשליות של בטחון –”אובדן העצמי הצעיר שלנו, העצמי שחשב שיישאר בלתי פגיע ונצחי”. וכאשר היא נגשת לבחון מקרוב את האבידות הללו היא רואה בהן אבידות הכרחיות -
"האבידות הנובעות מההכרה בעובדה המרה, שאמא שלנו תעזוב אותנו ושאנו נעזוב אותה. שלעולם לא נהיה המושאים הבלעדיים לאהבתה, שנשיקה לא תמיד עוזרת לרפא כל כאב, שהושלכנו אל העולם ועלינו להתמודד איתו לבדנו, שיהיה עלינו לקבל אצל הזולת ובתוך עצמנו, עירוב של רגשות אהבה ושנאה, את הטוב יחד עם הרע, שהאפשרויות הפתוחות בפנינו מוגבלות על ידי אנטומיה ורגשי אשמה, שיש פגמים בכל קשר אנושי, שנוכחותנו על הכוכב הזה היא בת-חלוף ושאין בכוחנו להציע לעצמנו או לאהובים עלינו הגנה – הגנה מסכנה ומכאב , ממרוצת הזמן, מן הזקנה והמוות – הגנה מפני האבידות ההכרחיות בקיומנו”.
האובדן אם כן הוא חלק מהחיים הוא תופעה אוניברסלית וכל תהליך הצמיחה וההתפתחות הוא תוך כדי כך שאנו מאבדים, עוזבים ומרפים.
ואני
שואלת את עצמי, האמנם אנו עוזבים ומרפים?
דר גרלד ג. ימפולסקי כתב את ספרו "לדעת לסלוח” מכיוון שהוא באמת ובתמים האמין שאנחנו מלמדים את מה שאנחנו מבקשים ללמוד [זאת גם משנתו של קרל רוגרס] ושהסליחה היא השיעור החשוב ביותר שעליו ללמוד. הוא כתב את הספר כדי להזכיר לעצמו שהוא באמת רוצה לשים קץ לסבל שהוא גורם לעצמו ולאחרים בשיפוטיות שלו ומתוך הכרת הקשיים שיש לו עם הסליחה. הוא הבין שכולנו בני אדם, עושים טעויות, עלולים להיות אנוכיים, לפגוע באחרים, להיות אכזריים, חסרי התחשבות, רוצים להיות עדינים ומתנהגים בגסות, מבקשים לנהוג בתבונה אך נוהגים בטיפשות רבה. הוא חווה לא מעט רגעים בחייו שבו היה רחוק ממיטבו והוא הבין משהו אודות הסליחה. אחד הדברים הקשים ביותר שהוא חווה היה היעדרה של הסליחה מחייו, שגרמה לו להישאר מחובר וקשור לאירועים שהתרחשו בעברו והוא הרגיש שכל עוד הוא נאחז בכעסים, במכאובים של האתמול חיינו נמצאים באפלה והוא נדון להאפלה. בהמשך הוא נוכח לדעת, שהסליחה יכולה לשים קץ למאבקים פנימיים של אדם עם עצמו ומאפשרת לאנשים להפסיק למחזר כעס ואשמה. הוא למד לסלוח לעצמו על כל אותם הפעמים בחייו שבהם הופיע פחות ממי שהוא באמת וגם לסלוח לאחרים במקרים דומים. החלטה זו אפשרה לו לרפא את עצמו ואת אחרים.
מנקודת מבט רוחנית, לדעתו, הסליחה היא הנכונות להרפות מעבר מכאיב. זאת היכולת לבחור ולרפא את הלב והנשמה שלנו. הסליחה היא שינוי של עמדה פנימית מול מציאות שהיתה וישנה, שיש בה סבל. היא נטישת התשוקה להכאיב לאחרים או לעצמנו בגלל אירועים שקרו בעבר. זוהי הנכונות שהופכת ליכולת שלנו לפקוח את העינים ולראות גם את האור שמצוי אצל אחרים ולא לשפוט אותם לנצח לכף חובה.
ובמסע לעבר הסליחה, אנו פוגשים בתחילת הדרך, את התודעה שאינה סולחת, אותם המחסומים המעכבי סליחה, כמו מערכת אמונות ועמדות פנימיות שלנו, זיכרונות טעונים ברגשות קשים שלנו שלא עוזבים ולא מרפים מאתנו, ובהקשר – את מדת הנכונות שלנו בתהליך הלמידה הזה,
כי מלת המפתח היא הרצון לסלוח. יותר קל לדבר סליחה מאשר לממש אותה או להתכוון אליה באמת.
בעשרות שנות עבודתו כרופא פסיכיאטר של ילדים ומבוגרים, נתקל באנשים שסבלו מבעיות שונות – לחץ דם גבוה, סרטן,כאבי גב עד כיב קיבה. כאשר רבים מהתסמינים שמהם הם סבלו נעלמו כאשר הם למדו לסלוח.הוא שמח לשמוע על מחקרים חדשים המצביעים על הקשר שבין היכולת לסלוח לבין בריאות הגוף. כי מה שהתברר שהיעדר סליחה היא בהחלט בעיה רפואית, כאשר להיאחזות בכעס, בפחד, בכאב יש לה השפעה מדידה על הגוף. אותם הדברים שנאחזים בהם יוצרים מתחים הפוגעים ביעילות המערכת החיסונית שלנו, משפיעים על מחזור הדם בגוף, מעיקים על הלב ולמעשה על כל איברי הגוף. לדעת לסלוח, עבורו הוא תהליך למידה מתמשך, אמצעי ליצירת בריאות אמיתית וריפוי. לעולם לא מוקדם מדי או מאוחר מדי לסלוח. זאת פתוח ועצוב היכולת לראות אותנו כבני אנוש, יצורים שלמים, אך לא מושלמים, זאת דרך או מסע, שיותר מכל יש בו את החופש לבחור לעצב דרך חיים, שיש בה יותר שמחה, שלווה והרמוניה בתוכנו ובחיי כל האנשים הסובבים אותנו.
גישה אחרת מעניינת לא פחות מציג יותם
בנזימן, דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית ירושלים,
בספרו לסלוח ולא לשכוח[2009].
ההיבט הפילוסופי על התופעה הוא חשוב מאחר ולדעת הפילוסופים,
הייעוד של מדע הפילוסופיה הוא להקל על הסבל האנושי.
לדעתו סליחה שלמה היא תהליך דיאלוגי שהפוגע והנפגע נושאים בו את זיכרון העוול ביחד ומשקעים אותו במרקם החיים שלהם, מבלי האפשרות והיכולת לטשטש את אשמתו של האחד ואת הצלקות שהותיר בנפשו של האחר. יחד עם זאת הוא מצביע על פרדוכס הסליחה – כי סליחה אפשרית במקום שקיים עוול, אך ככל שהעוול גדול יותר יש על מה לסלוח אולם ככל שיש יותר על מה סלוח כך לסליחה יש פחות הצדקה משום שהעוול גדול יותר. הפוגע פוגע יותר והנפגע נפגע יותר. מאחר ונשמר הקשר בין עושה העול למעשה שלו הוא מוטמע הן בביוגרפיה של הפוגע והן של הנפגע , ורק בצוותא הם יכולים לבצע את ה”סליחה הדיאלוגית” . מן העובדה שהם שניים – פוגע ונפגע – משתמע שסליחה עצמית אינה אפשרית. הפוגע תלוי בנפגע שיסלח לו ואיננו יכול ל”סלוח לעצמו”. כאשר הנפגע סולח לפוגע זה מתבצע מתוך קשר איתו, וגם אם זה נעשה במסתרי הלב.לדעתו קשר זה אינו מושלם מכיוון שהוא בדמיון ולא במציאות, כאשר הסולח מייצג לעצמו את הפוגע בתודעתו אולם הפוגע עצמו אינו נוכח.
הקשר הבינאישי הוא המכונן של הפגיעה ואותו קשר הבינאישי הוא גם המכונן של הסליחה. הוא מציג את המורכבות של התהליך מתוך אמוץ העמדה של פרדוכס הסליחה, שאתה סולח לזולת תחת תיאורו כפוגע מבלי להשכיח את העוול. הקשר בין הסולח לנסלח נבנה על הרגשות הללו ואז עולה השאלה האם ניתן לסלוח בסיטואציה הזאת ועד כמה אנשים כולאים את עצמם ברגשות אשם אלה עם אלה , משתמשים ומנצלים אחד את הרגשות של השני. מכאן ההחלטה לסלוח אינה סוף פסוק. היא תחילת דרך של נשיאה משותפת של העוול. נשיאה משותפת כי מי שסולח מחליט להשתתף בנטל האשמה , מתחלק עם נשיאת העוול עם הפוגע, ובמובן מסוים הסליחה מגבירה את פגיעותו של הנפגע , מבחינה מסוימת גדל הנטל כאשר נושאים אותו במשותף ובמובן אחר הוא קטן – כי מתחלקים בצוותא. עם זאת הוא מציין כי קיימים סוגים של רוע שהסליחה עליהם היא בלתי מוסרית . מחוללי העוולות אינם ראויים בשום תנאי לסליחה. הם יישארו לעד בחוץ. ומשום כך הסליחה מחייבת מאמץ מודע, בחירה, החלטה, התמודדות. יש כאלה המדברים על החלטה לסלוח שפירושו של דבר מאבק להתגבר על טינה. מה שהופך את הסליחה לקשה כל כך היא בדיוק העובדה שהיא מחייבת להכיר במלוא הזוועה של מה שנעשה, ואז לסלוח על הפעולות עצמן. התעלמות, הכחשה או שכחה פירושן התחמקות ולא סליחה.
יוצא מכך שהיא נתפסת כמעט כמידה בלתי אפשרית ואז אם כך הדבר מה עושה אותה לאפשרית?
יש המציעים לראות בסליחה היסט של נקודת המבט שממנה אנחנו משקיפים על העוול.
במקום להביט על המעשה מביטים על האדם שעשה אותו, וכאשר מחליטים לסלוח מסתכלים בראייה יותר כוללת, זהו עקרון ה”חסד” שמביט על מכלול האישיות ולא על ראיה אטומיסטית שמבליטה את ההתנהגות הפוגעת כשלעצמה. כאשר מחליטים לסלוח, רואים את האדם באור אחר.
מתוך עיון שלו בכתבי הברית החדשה ובתלמוד הבבלי, עולה הדמיון בגישה שלכל אחד ישנו הפוטנציאל לחטוא, להתמרק ולחזור בתשובה ואם כל אחד חוטא על כן איש מאתנו אינו רשאי לשפוט את רעהו- עקרון השווים.
ג׳ק קורנפילד בספרו "דרך הלב"[1993] רואה מאותו מקום שלכולנו נגרם נזק בעבר, כשם שכולנו גרמנו מפעם לפעם נזק לזולת ולעצמנו ומכאן לדעתו הסליחה היא מעשה של הלב, תנועה של שחרור מכאב,תחושות של כעס וזעם שהפכו למשא כבד ובתנועה פיזית ופנימית זו היא הקלה על הלב והכרה בכך שגם אם אנו מגנים מעשים רעים של הזולת והסבל שנגרם לנו, איננו מוציאים אף פעם איש מלבנו.
זה השדה שאני מזמינה אתכם להיות ביחד, אלה רגבי האדמה, השורשים של הכאב, המגע אתם והבחירה בסליחה כמהות , לצמיחה שלמה והרמונית יותר, המשנה את האופן שבו אנו רואים וחיים עם עצמנו ועם הסובב אותנו, באופן שלם ויותר אוהב ומביאה לסיום ממילותיו של
המשורר נתן זך, בשירו "כולנו זקוקים לחסד”:
"כולנו זקוקים לחסד
כולנו זקוקים למגע,
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל.
כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל.
בואי אראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום.”