החיים שיכלו להיות לי
מאת*: ד״ר איילת בנטל, יועצת זוגית ומשפחתית במכון ת.ל.מ, מרצה באוניברסיטת בר אילן
למי מאיתנו לא חולפת כך פתאום, משום מקום, המחשבה הצובטת של "החיים שיכלו להיות לי?" החיים שיכלו להיות לי עם בן זוג מתקופת נעורי, החיים שיכל להיות לי אם הייתי לומד מקצוע אחר? אם לא הייתי חושש לעזוב את מקום העבודה, לו נולדתי למשפחה עשירה, להורים אחרים? כמו שאנחנו אומרים, המטפלים, בפנטזיה הכל מותר. אבל מה קורה כאשר פנטזיה ומציאות נפגשים, מצטלבים זה בזה ברגעים פתאומיים ודוקא כשאנחנו לא רוצים או מוכנים? מפגש שמתרחש פעמים במודע ובמציאות הפועלת ולעיתים בא בהבזקים או חלומות כמוסים? פרופ' סלוואדור מינושין נתן שם לאותה מערכת משפחתית כמוסה. הוא כינה אותה המשפחה הבלתי נראית The Invisible Families.
נכון, מינושין התייחס במאמרו למשפחות מאמצות באופן מיוחד, אך האם לא ניתן להרחיב זאת לכל אחד ואחד מאיתנו? נקודה למחשבה. ובכל זאת הפעם, ארצה גם אני להתחבר לאדם המאומץ. זה שעוד בטרם הספיק להכניס לתרמילו קורות חיים, כבר ההסטוריה שלו עמוסה על כתפיו.
פעם אמרה לי נערה מאומצת "יש לי אין ספור סיפורים בראש, שכל יום מלווים אותי, על החיים שיכלו להיות לי: אולי הייתי במדינה אחרת, אולי אמא (הביולוגית) הייתה מבינה ולא הייתי מפחדת לדבר וחושבת לפני שאני מוציאה כל משפט שלא יחזור כנגדי. גם נערים אחרים יכולים לרצות הורים אחרים, אבל ההבדל הוא שאצלי זה אמיתי... הייתי מאוד רוצה לפגוש עוד ילדים כמוני. לראות איך הם מרגישים, אם זה אותו דבר הסיפורים שרצים יום יום להם"
כמו מטפלים משפחתיים רבים, אני מקפידה תמיד להסתכל על תופעות ומצבים מנקודת מבט מערכתית. הכוונה היא לשילוב בין הגישה האנליטית וההתנהגותית: לא מתעניינים בהסטוריה בפני עצמה. מאמינים כי כל התנהגות היא התנהגות נלמדת ואין לבודד את המטופל ממשפחתו, אלא לטפל במערכת המשפחתית השלמה. שינוי במערכת המשפחתית יוביל לשינוי בסימפטום.
מטרת הטיפול המשפחתי היא לא שיחרור, אלא התמודדות וזהו הבדל מהותי. מהרגע שהאדם מודע לבעיה, השלב הבא הוא ללמוד לחיות עם הנתונים ולבחור מה הוא יעשה איתם. העדר הורה ונטישה, הנם דברים שנדמה ולא ירפאו לעולם. אנחנו נישא את החור השחור הזה בנשמתנו, אבל אולי ויתכן כי המעשה של ההורה לא ניתן להצדקה כלפי הילד, אך כן להסבר או הבנה כך שיוכל לשלבו בסיפור.
ארגז הכלים העומד ברשותינו, ואותו נרצה להעביר למטופל הנו עבודה על תקשורת תוך התמקדות בפיזור הפציינט המזוהה, בניית ג'ינוגרם (מיפוי משפחתי), מודעות לתתי מערכות וגבולות, זיהוי קואליציות ומשולשים, מעברים בין דוריים, דגש על בעייתיות הרגשות אודות רגש וטכניקות נראטיביות כמו החצנת הבעיה.
הטיפול הוא במשפחה כיחידה שלמה, זאת גם במקרים בהם יושב איתי המאומץ ו/או הוריו בנפרד. חשוב לדעת ולזכור, כאשר נחפש מטפל, שלא כל טיפול משפחתי הוא מערכתי ולא בכל טיפול מערכתי יש ריבוי מטופלים. גישה מערכתית היא בחירה, וחייבת להיות חלק מתפיסת עולמו הפנימי של המטפל, כחלק אינטגרלי ממערכת האמונות שלו. מטפל אשר מאמין שיש ביכולתו לשנות בני אדם יטפל באופן ליניארי אישי, לעומת מי שאינו מאמין שיש לו הכלים לכך ושהמטופל הוא המומחה הגדול ביותר לגבי עצמו, ויתמקד בשינוי ביחסים ותקשורת.
על מנת להגיע לשינוי שיוביל לשיפור באיכות החיים, תוך יכולת לשלב באופן הרמוני יותר בין החיים הנראים והבלתי נראים, יש להתייחס למשפחה כיחידה אחת שלמה, במקום להתמקד בפציינט המאומץ. נכון שבעיות בעקבות אימוץ אינן נגרמות מבעיות במשפחה המאמצת, עם זאת בעיות במשפחה כן עלולות להחמיר את המצב. אם כך מה עושים? כיצד מתמודדים עם אותם חיים יפים שיכלו להיות לו? בעזרת בניית התקשורת במשפחה. מיקוד וחיזוק תחושת השייכות במקומה של הזרות הכואבת, עיצוב הנרטיב של רצף אחד: מרגע האימוץ ועד בכלל. כמו שאמר מייקל ואייט, אבי הגישה הנרטיבית בטיפול מערכתי :
Stories don’t mirror life , They shape it.
העובדה היא, שמרבית הילדים נמסרים לאימוץ משום שהוריהם הביולוגיים החליטו שאינם יכולים לדאוג כראוי לילדם. לא בכדי נהוג לכנות את האדם המאמץ בשם הורה מאמץ, וזאת משום שבתום תהליך האימוץ - אין הבדל בין יחסו החוקי של ילד מאומץ כלפי האדם המאמץ אותו, לבין יחסו החוקי של ילד ביולוגי כלפי הורהו הביולוגי. המונח אימוץ מוגדר כ "קבלת ילד זר לתוך המשפחה על-מנת לגדלו כבן משפחה". מעבר חשוב זה, מזרות לשייכות, מהווה את אבן היסוד של הרצף הטיפולי כמו גם את משאת נפשו של המאומץ. מעיד על כך המשפט שכה רבים מצטטים בפני "מיד עם האימוץ היא קראה לנו אמא ואבא וכך גם לגבי סבא, סבתא ודודים".
ומתי שמירה על הרצף אכן תתרחש? בחיים של כולנו, תחושת שייכות תיווצר באם אדם יאפשר לאדם שהוא איתו להביא את כולו העכשווי יחד עם העולמות הקודמים שלו. במקרה של אימוץ זה כולל גם בני משפחה קודמים (ובזוגיות לרוב בני זוג קודמים). בעיות בהשתייכות נוצרות בעיקר מתוך כך, שעולמו הקודם של האדם לא נעשה חלק מעולמו הנוכחי.
עינב בת השלוש עשרה, ננטשה מיד אחרי הלידה, על ידי האם הביולוגית (לה היא קוראת "אמא") שהייתה אלכוהוליסטית. מבית היתומים הדל אומצה על ידי אם חד הורית, כבת חמישים מישראל. האם נפטרה ממחלת הסרטן, כשעינב הייתה בת שמונה ("האמא המתה") והיא הועברה לבית ילדים. משם אומצה על ידי זוג הורים שלהם ילדים ביולוגיים משל עצמם ("אמא ואבא"). שם הייתה כשנה. בעקבות בעיות קשות שנוצרו במשפחה, הוצאה ומשם אומצה על ידי אם חד הורית (שוב "אמא"), אצלה היא שהתה מספר חודשים בלבד. וזהו גלגולו של סיפור מורכב, אחד מיני רבים. גם לשלום, שהיה בן שש עשרה כשהגיע אלי, נרטיב הצורר בחובו הסטוריה עמוסה. נולד לאם צעירה במרכז. נמסר לאימוץ בגיל ארבעה חודשים. שמונה שנים קודם לכן, ההורים אימצו בן, אח בכור של שלום, לאחר שנים רבות מאוד של נסיונות כושלים להביא ילד לעולם. אז מה בעצם מקשר בין המקרים? לדעתי, מדובר באותו חור שחור המערבל בתוכו את תחושות הזרות והנטישה בסיפורים הקדמוניים שלהם. והמשמעות של לגדלם כבני משפחה חייבת להיות מושתתת על התקשורת שנפתחת סביב האימוץ והעבר. האתגר של החיים עם שייכות וזרות בו זמנית, סיפור המכיל זה בצד זה את הכאן ואת האילו. והאם לא קל לנו להתחבר לזה, אם נאפשר לעצמינו בלי חשש לחיות עם הגם וגם: חיינו וגם החיים שיכלו להיות לנו?
לסיכום אומר רק, כי לא כל הקורה בסיפור חייו של המאומץ קשור לאימוץ, אך הכל קשור
לשמירה על רצף השייכות וההכרה בקשריו הפנימיים עם עולמו ה"קודם". על כן הטיפול במאומץ הוא דרך הטיפול במשפחה כפציינט, במטרה לפתח את היכולת להכיל את המאומץ ואת העולמות, שגם הוא, מביא איתו לתוכה.
*המאמר מבוסס על הרצאתה של ד"ר בנטל – שניתנה ביום עיון שהתקיים בתלמ רעננה ביוני 2014